אחרי רבים
בשנת תר"ג יצאה פקודה מהממשלה הרוסית כי על היהודים לבחור ועדת רבנים, ואלו יבואו לבית הממשל כדי להשיב על מספר שאלות חשובות. לאחר דין ודברים נבחרו חברי הועד בחלוקה על פי אזורים - הרבי ה"צמח צדק" – מרוסיה; הגאון רבי יצחק מוולוז'ין – מליטא; הגביר רבי ישראל היילפרין – מברדיטשב, ומר בצלאל שטרן, מנהל בית הספר באודסה, דמות בולטת בהנהגת תנועת ההשכלה.
כשבאו לפטרבורג התאספו יחד כל חברי הועד, ומטעם הממשלה מינו את השר הגרף אובארוב לנהל את הועידה. הרבה שאלות הנוגעות לענייני הדת נשאלו, ועל כולן היו צריכים הרבנים להשיב כהלכה, תוך בירור סוגיות רבות על פי דעת תורה וההשקפה הטהורה.
בין הנושאים שעמדו על הפרק הייתה השאלה על לימוד תורת הקבלה והחסידות. הדיון נקבע ליום שישי, ערב שבת קודש. השר העלה שאלה זו לדיון, והרבנים החלו להתווכח ביניהם. הרבי ה"צמח צדק" ורבי ישראל היילפרין, שנמנה על עדת החסידים, צידדו כמובן בעד לימוד החסידות. מר שטרן, ה"משכיל", התנגד לכך בכל עוז, ואילו הגאון רבי יצחק מוולוז'ין שתק ולא הביע דעה. לאחר דיון ממושך, פנה השר אובארוב לרבי ה"צמח צדק", והודיע: "בעניין לימודי הקבלה והחסידות, נעשה כמו שכתוב בתורתכם – "אחרי רבים להטות". אתה והיילפרין אומרים שיש צורך והכרח ללמוד קבלה, לעומתכם אני ושטרן טוענים שאין כל צורך בלימוד זה, ואילו הרב מוולוז'ין שותק, והלא "שתיקה כהודאה", משמע שהוא מודה לדברינו. נמצא שאנו הרוב, ואם כן, מעתה אסור ללמד קבלה וחסידות".
שמע הרבי את הדברים, הזדעזע מאד, עמד ואמר בתקיפות גדולה: "יעבור עליי מה שיעבור, לימודי הקבלה והחסידות מוכרחים להיות! אין זה נושא לדיון כלל!...".
הגרף אובארוב ראה בהתנהגותו של הרבי פגיעה בסמכותו ומעמדו. הוא הזעיק את פקידיו וציווה עליהם לקחת את הרבי ה"צמח צדק" לחדר כלשהו בבניין ולשמור עליו כעל אסיר. הרבי ישב בחדרו יחידי, ואילו אובארוב הכועס התהלך אנה ואנה, פניו פני להבים, עד שהרבנים היושבים בועידה נבהלו מפניו.
לפתע נשמעה בחדר נעימה של תפילה. היה זה קולו של הרבי, שהתחיל להתכונן לקראת שבת מחדר מאסרו. הוא פתח באמירת "הודו" ואחר כך "פתח אליהו" בדבקות נפלאה, בניגון הידוע של סבו, אדמו"ר הזקן, בקול נעים וערב. קולות התפילה שיצאו מעומק לבבו, נכנסו לליבותיהם של השומעים, וגם השר נרגע וחזר למקום מושבו.
"מה הוא אומר?", שאל השר את הרבנים. "הוא מתפלל מנחה של ערב שבת קודש", השיבו הללו. "ובאיזה עניין עוסקת התפילה הזו שהוא מתפלל?", המשיך הגרף לשאול. "קטע זה עוסק בזוהר ובקבלה, בדיוק בעניין עליו דיברנו זה עתה", השיבו הרבנים.
האזין השר לתפילה בהתפעלות גדולה, וכשסיים הרבי להתפלל קרא לו ואמר: "שניאורסון, חופשי אתה, צא מכלאך!". שוב ישבו הכול סביב השולחן, ולתדהמתם חזר בו השר מדעתו שהשמיע קודם, והודיע: "אתה והיילפרין מצדדים בלימוד הקבלה, ואילו הרב מוולוז'ין שותק, ייתכן שהוא אכן מודה, אך לדבריכם דווקא! לפי זה נמצא שאתם הרבים, ואם כן, ההלכה כמותכם".
לפועל, כיוון שהשבת כמעט נכנסה, הוחלט להעלות את הנושא לדיון שוב בשבוע הבא, ולקבל החלטה סופית בעניין.
במהלך השבת חש הרבי ברע בעקבות הצער שנגרם לו באותה ישיבה סוערת. בימי מחלתו של הרבי לא התקיימו אסיפות כלל. כשהחלים הרבי, התאספו לישיבה אחרונה כדי לקבל החלטה סופית בנוגע לכמה וכמה עניינים.
נקבעה שעה לקיום האסיפה, אך הרבי ה"צמח צדק" טרם הופיע. מר בצלאל שטרן יצא לגן האילנות הסמוך כדי לשאוף אויר. בינתיים הגיע הרבי יחד עם בנו, המהרי"ל . לפתע ביקש ההרבי מבנו לסטות מדרך הכניסה הרגילה, מהכביש, וללכת לכיוון המבנה דרך הגן הסמוך.
בגן הם פגשו במר שטרן. ניגש הרבי לשטרן, אחז בידו, ובהתרגשות פנה אליו, בצטטו את דברי התלמוד: "בכה רבי ואמר: "יש קונה עולמו בשעה אחת"... מר שטרן, עתה היא לך שעה טובה ומוצלחת לקנות הרבה עולם הבא, אם רק תעמוד בהצבעה לימין לימודי הקבלה והחסידות!".
מר שטרן ראה כי מעיניו של הרבי זולגות דמעות, וניכר היה כי נכנסו הדברים אל ליבו. באסיפה הצביע מר שטרן בעד לימודי הקבלה והחסידות, ולפתע הפך לאוהב גדול של הרעיון והגן על עמדת הרבי בכל עוז...
יצא הדבר כתוב וחתום ומאושר מטעם הממשלה, רק אז יצא הרבי לביתו בשמחה וגיל על שהצליח ה' דרכו.
סיפורי חסידים, עמ' 206. שמועות וסיפורים, חלק ג, עמ' 172