א. בתורה אנו מוצאים שני כינויים למעמדם של בני-ישראל כלפי הקב"ה: 'בנים' ו'עבדים'. בפרשת ראה (דברים יד א) מכונים בני ישראל 'בנים' - "בנים אתם לה' אלוקיכם"; ואילו בפרשת בהר (ויקרא כה נד) הם מכונים 'עבדים' - "כי לי בני ישראל עבדים, עֲבדָיַ הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים".
מה ההבדל בין בן לעבד?
אצל הבן יש תחושת קירוב לאביו. ראשית, האב והבן דומים זה לזה. אפילו בתכונות הנפש הבן (על-פי-רוב) דומה לאביו. תפיסתו והבנתו של הבן, בדרך כלל, דומות לתפיסת והבנת האב. הבן גם אוהב את אביו ויש לו רגש של קירוב כלפיו. שלכן בעשותו רצון אביו, אין זה בהכרח ובכפיה אלא מתוך רצון ושמחה. לעומתו, העבד בטל אל המלך, אל אדונו. העבד אינו מבין את הצורך והתועלת שבעבודת האדון ואין לו חשק ותענוג בעבודה זו. אלא שהואיל והמלך ציווה - אזי אף שאין הוראותיו מתאימות לתכונותיו של העבד, לא לשכלו ולא לכוח התענוג שלו, אף- על-פי-כן מצד עול מלכות שעליו, הוא מוכרח לבצע את ציווי האדון.
ויש בזה מה שאין בזה: יש מעלה ביחסו של ה'עבד' לאדונו שאינה קיימת ב'בן' כלפי אביו, ויש מעלה ביחס ה'בן' לאביו שאינה קיימת ביחסי העבד עם אדונו. כאשר אנו דנים על ביטולו של האדם, אזיי העבד בטל לאדון, מה-שאין-כן ביחסו של ה'בן' לאב לא מודגש עניין הביטול; לאידך, אם נחפש קשר של קירבה, נמצא זאת בעיקר ביחסי הבן ואביו ולא בעבד ואדונו 1.
ה'בן' קרוב אל אביו, ואילו העבד אינו בקירוב עם אדונו; אין לו רגש כלפיו, וגם הבנתו אינה בהתאם להבנתו של האדון. בדרך כלל ציווי האדון אינו מתקבל בשכלו של העבד, ואף ייתכן ששכלו יחייב בדיוק להפך. ורק מפני שלטונו של אדונו, הוא מוכרח לקיים רצונו. נמצא אפוא, שמעלת ה'ביטול' קיימת ביחסי העבד ואדונו; ואילו מעלת ה'קירוב' קיימת ביחסי הבן עם אביו.
הקשר של בני ישראל עם הקב"ה כולל את שני הסוגים. כפי שצוין לעיל, יש שני פסוקים המתארים את הקשר בין הקב"ה ועם ישראל: פסוק שמתאר את הקשר כ"בנים אתם לה' אלוקיכם", ופסוק המתאר את הקשר כ"עבדי הם". וכמו-כן בריבוי תפילות אומרים אנו "אבינו מלכנו", דהיינו שהקב"ה אבינו ואנו בנים שלו; ובה-בשעה הקב"ה הוא גם המלך שלנו ואנו עבדיו.
אף ש'בן' ו'עבד' מייצגים שני קצוות מנוגדים, ובפשטות, בתחושת הקירוב של הבן לא שייך שתהיה מעלת הביטול; ומאידך, בהרגשת הביטול של העבד לא שייך שתהיה מעלת הקירוב, הואיל ורגש הקירוב סותר לכאורה את רגש הביטול – אף-על-פי-כן בקשר של בני- ישראל עם הקב"ה אנו מוצאים בכמה וכמה עניינים כמין נקודה משותפת בין ה'עבד וה'בן', שגם בעניין ה'עבד' ישנה מעלת ה'קירוב'; ולאידך, גם ב'בן' ישנה מעלת ה'ביטול'.
במאמר שלפנינו נביא כמה דוגמאות לכך ממאמרי החסידות של הרבי.
'נעשה ונשמע' או 'נשמע ונעשה'?
ב. במסכת שבת (פח, א) מסופר: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו שישים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע". מפשט מאמר חז"ל זה משמע, שקשירת הכתרים הייתה כנגד שתי האמירות הטובות של בני-ישראל "נעשה ונשמע", ועל זה הם קיבלו שני כתרים, אחד כנגד 'נעשה' ואחד כנגד 'נשמע'. אולם כשמדייקים בפתיחת דברי הגמרא "בשעה שהקדימו ישראל" עולה, שנתינת הכתרים הייתה על הקדמת 'נעשה' ל'נשמע' ולא על ה'נעשה' וה'נשמע' עצמם. וכי הגמרא מתחילה בדבר אחד ומסיימת בדבר שני?
אחד ההסברים בזה:
עבודת היהודי לבוראו, בלימוד התורה וקיום המצוות, מתחלקת לשני סוגים: א) עבודה שבאה מהשכל וההבנה. ב) עבודה שבאה מביטולו לקב"ה – קבלת-עול מלכות שמים. ובכללות, שני האופנים האלה נרמזים בשתי המילים 'נעשה' ו'נשמע'.
'נעשה' מסמל את עבודת קבלת- העול. 'נעשה' פירושו עשייה כשהיא לעצמה. אדם שאיו לו הבנה ותענוג בעשייה, ואף-על-פי-כן, מצד עול מלכות שמים שעליו – הוא עושה. יתרה מזו: מצינו 'עשייה' במובן של כפייה: "גט המעושה" (גיטין פח,ב) – גט שנכתב בכפייה; "מעשין על הצדקה" ('בית יוסף' לטור סימן רמ"ח) – כופין על הצדקה. אם-כן, 'נעשה' מסמל את עבודת היהודי מתוך קבלת-עול מלכות שמים, שאף שאינו רוצה ואינו מתענג בעבודה זו, הרי מאחר שיש עליו עול מלכות שמים, הוא מוכרח לקיים ולבצע את הציוויים של הקב"ה.
לעומת זה, 'נשמע' מסמל את אופן העבודה של הבנה והשגה. 'שמיעה' אין משמעותה שמיעת האוזן בלבד, אלא היא משמשת גם במובן של הבנה והכרה (ובדוגמת "שמע ישראל", או כמו שכתוב "והם לא ידעו כי שומע יוסף", שומע = מבין). 'נשמע' מסמל אפוא את עבודת היהודי מתוך הבנה והשגה, כשהוא מכיר במעלת העבודה. בסדר העבודה של שני העניינים, 'נעשה' ו'נשמע', ישנם שני אופנים: יש אופן שה'נעשה' קודם ל'נשמע'; ויש אופן שה'נשמע' קודם ל'נעשה':
'נשמע' ורק אחר כך 'נעשה' משמעותו, שנקודת-המוצא שבה מתחיל היהודי את עבודתו היא ההבנה שלו, אלא שכתוצאה מהבנתו הוא מגיע גם לקבלת-עול. אדם בעל שכל ישר בהכרח שיגיע למסקנה שלא כל הדברים ניתנים לתפיסה בשכל אנושי. השכל עצמו מבין, שיש דברים שלמעלה מהבנת ותפיסת השכל, שלגביהם צריכה להיות הגישה בדרך של אמונה פשוטה וקבלת עול.
מתוך גישה זו ייתכן שאפילו את מצוות פרה אדומה – שהיא חוק בלא טעם – יקיים האדם על בסיס שכלי. ההיגיון הישר מחייב שיש דברים שלמעלה מהבנתו, ועל-כן הוא מבין שעליו לקיים גם מצוות שהם בגדר 'חוקה'.
דוגמה לכך היא התמסרות של מודרך למדריכו הנאמן. נתאר לעצמנו נער צעיר, שיש לו מדריך נאמן, שמדריכו ומחנכו בכל צעדיו. הנער מבחין בחכמתו של מדריכו ובתבונה שבהוראותיו, והוא מכיר בתועלת שהמדריך נותן לו בהתפתחותו האישית. קורה לפעמים שהמדריך נותן לו הוראה מסויימת מבלי שיבאר לו את טעמו של הדבר, והנער אינו מצליח בשום אופן להבין את ההגיון שבהוראה זו. כיצד יתייחס לזה הנער? נער טיפש יגיע למסקנה שהפעם המדריך טעה; אבל נער פיקח יבין, שכשם שבכל הוראותיו של המדריך היה היגיון ותועלת, סביר להניח שגם בהוראה זו יש תבונה ותועלת עבורו, והסיבה שאינו מצליח להבין זאת היא מפני עומק טעמה של הוראה זו, ואין פלא ששכלו של נער צעיר לא יכול להבין את מלוא עומק מחשבתו של המדריך הנאמן.
כך בנמשל, בעבודת האדם. יהודי פיקח, המתבונן בגדולת הבורא ותורתו, יבוא בעצמו להכרה ששכלו האנושי אינו מסוגל להבין את כל עומק הטעמים מאחורי ציווייו של הקב"ה, ובהכרח שיש דברים שלמעלה מהבנתו. אמנם אין ביכולתו להבין את הטעם שבמצוות פרה אדומה, אבל הוא מבין בשכלו שבוודאי למצַוֶוה המצוות יש טעם גם עליה. אמנם גם בדרך זו מגיע האדם למסקנה שבגישתו לבורא יש הכרח שיבטל את שכלו ויקבל עליו עול מלכות שמים, אבל סוף-כל-סוף ביטול זה מיוסד על שכלו - השכל מכריח שיש למעלה מהשכל. זו קבלת-עול המיוסדת על הכרח שכלי, ואין בה את מלוא המשמעות של ביטול מוחלט לקב"ה, שהרי ביסוד הדברים הכול מבוסס על האדם עצמו ועל שכלו. זהו 'נשמע' שקודם ומביא ל'נעשה'.
החידוש של יהודי הוא בכך, שיהודי בטל לקב"ה לגמרי, ביטול אמיתי. וכלשון הכתוב: "כי לי בני ישראל עבדים" – יהודי נוהג כעבד המציית לפקודת המלך. העבד אינו עושה חישוב שהואיל והאדון פיקח ממנו מסתמא יש טעם לציווייו, אף שהוא עצמו אינו מבין זאת. עבד יודעשהוא עבד וחובתו לציית, ואין זה נוגע כלל אם יש טעם לציווי או לא. כך יהודי מקיים את ציווי הקב"ה לא מפני שהוא סומך על עצמו ומפני ששכלו מבין שיש דברים שלמעלה מטעם, אלא הוא בטל לגמרי לקב"ה, מעל כל שיקול שכלי. בזה מתבטאת הנקודה המיוחדת של יהודי.
עניין זה נרמז בנוסח "ועל הניסים" שאומרים בימי החנוכה. באחד ממאמריו מבאר 2 הרבי מהוריי"צ את דיוק הלשון "בימי מתתיהו . . כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". הוא מסביר, שעיקר גזירת של היוונים לא הייתה כל-כך על עצם לימוד התורה, כמו על זה שהתורה היא תורת ה'. הם רצו "להשכיחם תורתך" – להשכיח מעם ישראל שהתורה היא תורת ה'. וכמו-כן בנוגע למצות – רצונם היה "להעבירם מחוקי רצונך", מקיום המצוות כחוקים שלמעלה מהשכל.
אבל הרבי מוסיף בזה נקודה נוספת 3: עדיין יש לדייק מדוע כופלים ואומרים "חוקי רצונך", והלוא 'חוקים' הם המצוות שאין עליהם טעם וכל קיומם הוא רק מפני שזה רצונו של הקב"ה, ואם-כן היה מספיק לומר "להעבירם מחוקיך", ומדוע יש צורך להוסיף ולומר "(להעבירם מחוקי) רצונך"?
והביאור בזה: היוונים בזמנם דגלו ב'שכלתנות'. הם טענו, שהואיל והשכל הוא יתרונו של האדם על החי, לכן כל מעשי האדם חייבים להיות על-פי שכל, ודברים שאין להם מקום בהיגיון אינם שייכים למעלת מין המדבר. שיטתם זו אינה שוללת את קיום החוקים, מכיוון שגם קיומם של החוקים אפשרי על בסיס שכלי. השכל עצמו מוביל למסקנה שיש דברים שהשכל אינו יכול להבינם, ואף על פי כן יש לקיימם, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה. התנגדותם של היוונים הייתה לביטול המוחלט של יהודים לקב"ה, ביטול שאינו מבוסס על שום חישוב שכלי. זאת לא יכלו לסבול.
זו משמעות הנוסח "להעבירם מחוקי רצונך". לשון זו מדגישה, שגם את החוקים אפשר לקיים מפני הכרח השכל. ולקיום החוקים באופן זה לא התנגדו היוונים. התנגדותם היתה ל"חוקי רצונך", לקיום המצוות מפני שזה רצונו של הקב"ה, בלי שום התערבות מצד מציאות האדם ושכלו.
הקב"ה רוצה שתהיה הבנה ואהבה
ג. לאחרי שנתבאר שעבודתו של יהודי אינה מבוססת על מציאותו ושכלו, אפשר להסיק, שעיקרה של עבודת ה' היא – להתנהג כעבד שבטל אל המלך לגמרי ומקיים את ציווייו בקבלת עול. לפי זה אין צורך בלימוד והתעמקות, וכל-שכן שאין צורך בהתעוררות הרגשות שבלב, אלא העיקר הוא לקיים ולבצע את הדברים בפועל. מובן שאין הדבר כך. ראשית, ישנה מצוות תלמוד-תורה, שגדרה הוא – ללמוד ולהבין. חיוב זה אינו רק על
ההמשך מופיע כאן - http://www.yeshiva.org.il/midrash/pdf/pdf131/mayan_2.pdf