סופר ע"י הרב מענדל פוטרפס / ר' מענדל עמ' 259
כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ סיפר פעם בהתוועדות ברוסיה, בשנות האפילה והמרירות:
אחת מדרכי הפרנסה ברוסיה בימים ההם היתה, מאומנות הנגינה, אבל לא באופן של ”קונצרט” באולם, דבר הדורש השקעה מחנה ביותר, אלא בצורה הרבה יותר פשוטה.
המנגן, עם כלי הנגינה - ה"קטרינקה" (תיבת נגינה) גדול הממדים שבידו הופיע בשנתה מגורים, נכנס לחצר בה גרות עשרות משפחות והפעיל את כלי-הזמר על־ידי סיבוב הידית. לצלילי המחיקה התקבע קהל רב, ושעה ארוכה האזינו לצלילים. לאחר ה”הופעה”, הטילו העומדים סביבו מטבעות כסף ונחושת אל הקערה, אשר היתה מוטלת על הקרקע. איש איש כפי נדבת לבו וכפי התפעלותו והנאתו מצלילי המוזיקה.
לאותו מנגן, היה נער שנלוה אליו תמיד. נער צעיר, יתום בדרך כלל, שהמנגן אספו אל ביתו, נתן לו לאכול ולשתות ודאג לכל צרכיו. תפקידו של אותו עוזר היה, לתופף בכח לקול צלילי הי"קטרינקה" על כלי שהחזיק בידו, ולהכריז בקול:
"פריילעכער, פריילעכער, פריילעכער!" - יותר שמח, יותר שמח, יותר שמח!
ארע פעם, ואותו נער לא שם לב לצלילים ולא תופף לפי הקצב. המנגן הראשי רמז לו על כך שוב ושוב, והוא חולם לו וממשיך "להרוס את ההופעה".
חמתו של המנגן בערה בו, ובאמצע הניגון לא התאפק יותר, פניו האדימו, הוא הניף את ידו והיכה את שוליתו בסטירת לחי מצלצלת.
הנער נפגע עד עומק נשמתו. נוסף לכאב הגופני, צרבה בו הבושה על שנגלה קלונו לעין הסובבים. אבל ההופעה לא נגמרה, ותפקידו עוד לא תם. חייב הוא לעמוד במקומו, לתופף בכל עוז לפי הקצב, ולהכריז כקול: "פריילעכער, פריילעכער, פריילעכער". הוא אינו יכול לעזוב ולהפסיק באמצע. מוכרח הוא להמשיך ולשחק את תפקידו, כי הרי לאן יילך, אין לו בית ומשפחה, אין לו מקום אחד בו ידאגו לו.
יודע הוא כי מאכלו, משקהו, מקום דירתו, וכל חייו בעצם, תלויים בעבודתו זו. וכך, מושפל ומיוסר, כואב ומעתה, פמע ומבויש, עומד הוא על משכורתו, ממשיך לתופף בכל כוחו לפי הקצב, מאלץ את עצמו לחייך, מכריז בקול, ומנסה לשוות לקריאותיו התלהבות שתגביר את השמחה מסביב: "פריילעכער, פריילעכער, פריילעכער"...
לאחר שסיים הרבי את ההתװעדות המשיכו החסידים להתוועד ולדון בינם לבין עצמם. דיון סוער התנהל ביניהם, מהי ה"אמת" של אותו נער שוליה, מה הוא עושה באמת ובפנימיות, ומה רק מן השפה ולחוץ?
במבט שטחי נדמה שעמידתו על המשמר, ההכאה בתוף וההכרזה "פריילעכער, פריילעכער, פריילעכער", אינן אלא מן השפה ולחוץ - שהרי בתוכו הוא מבוייש ונכלם, פגוע ומושפל! אין זאת אלא שתנאי החיים שסביבו מכריחים אותו לעשות את מלאכתו נאמנה, אבל ליבו בל עימו, אין זאת אלא "חיצוניות" בלבד!
אבל כשנעמיק להתבונן - אמרו והכריעו החסידים - האמת היא שונה. נכון שכעת הוא כואב ומיוסר, אבל זוהי תוצאה ממכה שקיבל ברגע מסוים, ועוד מעט ייעלם הכאב הגופני. אין זה מבטא את מהותו האמיתית, אין כל חייו תלויים בזה. ואילו עמידתו על המשמר, ההכאה בתוף להגביר את השמחה וההכרזה "פריילעכער, פריילעכער" - זו אכן מהותו האמיתית, כל חייו תלויים בהנחה זו, אין זה דבר שקרה ברגע מסוים, אלא דבר שמניע את כל מהותו ועצמותו, גם כאשר באותו רגע הוא מיוסר ומעתה, נפשית וגופנית, ובקושי מחזיק הוא מעמד על משמדתו להגביר את השמחה - גם אז יודע הוא כי כל זה אינו אלא מאורע זמני, "לרגע קטן עזבתיך". עמוק בליבו יודע הוא את האמת האמיתית והמוחלטת, כי כל חייו ומזונותיו תלויים בעמידתו זו על המשמר ובהגברת השמחה יותר ויותר. יודע הוא כי יש מי שדואג לו ויש מי שקובע את גורלו, ובשעה זו (גם כאשר קיבל מכה כואבת מאוד), הוא מוכן לעמוד על המשמר ולהכריז "פריילעכער, פריילעכער, פריילעכער", כי יודע הוא אשר דווקא פעולה זו תתן לו חיים. זה מה שצריך לעשות עכשיו, ודווקא בשמחה ובטוב לבב.
בשבועיים אחרי ג' תמװ, התוועד ר' מענדל בישיבת "תומכי תמימים" בכפר חב”ד. למרות שעיניו זלגו דמעות, וכמעט לא דיבר מאומה, אבל על משפט אחד חזר שוב ושוב: "הוא" (היצר הרע), רוצה ש"ניפול" לייאוש ומרה שחורה - לא ולא! בשום אופן לא ניתן לו! זאגט א ניגון, א פריילעבען ניגון, פריילעכער פריילעכער!"
"אכן, כואב מאוד, הצער הוא עמוק וליבו פצוע ושותת, אך קיבלנו הוראה, ללכת קדימה ולהביא בפועל ממש את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש. עלינו לקיים את הוראות כ”ק אדמו”ר במילואם, ודווקא בשמחה ובסוג לבב".
קשרים
- תניא פרק לד, אגרת התשובה פרק יא - בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא.