ר' שלום שבדרון בשם ר' אליהו לאפיאן
בתקופת נערותו בלומז'ה, התגורר בעיר יהודי ששמו הלך לפניו כקמצן. אותו קמצן היה עשיר גדול, אך עד כדי כך הגיעה קמצנותו שלבושו היה קרוע, והתהלך במלבושי סחבות כלבוש עניי העיר. כשבתו הגיעה לפרקה הוא חיפש לה "בעל תלמיד חכם מופלג" כלשונו. חיטט בין ספסלי הישיבה במטרה להשיג את החתן הנכסף – בחור תלמיד חכם.
באחד החיפושים הוא גילה לפלוני ממכריו שסיבת התעקשותו על שידוך חשוב כל כך: כיון "שבדרך כלל בחורי ישיבה עניים, ואם הוא יהיה – גם עני וגם תלמיד חכם אמיתי – בודאי שלא ידרוש ממני רבות, לא לפניה ולא לאחריה – לא לפני החתונה כנדוניא ולא אח"כ בחיי היום יום"... והנה, הוא מצא את הזיווג כרצונו. החתונה התקיימה בצניעות רבה, ככל החתונות באותן תקופות של הסתפקות במועט, קל וחומר בחתונת בתו של הקמצן הבזוי...
אך חלפו שנים מועטות וחתנו האברך, חלה בסתימת מעיים רחמנא ליצלן. רופאי העיר לומז'ה לא מצאו לו מזור. הם התיעצו ביניהם והחליטו להורות לו לנסוע לוינה – שם קיימת אפשרות של ניתוח מעיים שביכולתו להציל את חייו. הניתוח היה כרוך בסכום כסף נכבד וכמובן שלאברך לא היה את הסכום הדרוש. החתן, החולה עצמו, לא העז לבקש את הכסף מחותנו העשיר. לכן, היו אחדים מעסקני הקהילות שניסו להיכנס לעובי הקורה, להשתדל לנקוש על לב השווער היקר, לבקש מהקמצן שישתתף בהוצאות. אך הוא לא הסכים בשום אופן.
כשהימים חלפו וידיו הקמוצות לא החלו להיפתח, נרתם לענין גם הגה"ק רבי מאיר שמחה בעל האור שמח זי"ע שהיה אז רב בלומז'ה. הוא הגיע לביתו של החותן בהשתדלות נדירה "עבור חתנך האישי, חתנך שלך! החולה מאד על סף מות". אך ללא הועיל... קמצן נשאר קמצן ...! בסופו של דבר האברך התלמיד חכם – חתנו – נפטר. הסתלק לבית עולמו מתוך ייסורי המחלה...
הלוויה של האברך הצעיר הייתה רבת משתתפים, והייתה לשיחת היום בלומז'ה תקופה ארוכה, לא רק בגלל עוצמת האסון, אלא דווקא בגלל משהו אחר: השווער פסע בלוויה אחרי המיטה ובכה בדמעות שליש ... המשתתפים הילכו לצידו פעורי פה. הוא בכה, ללא הפוגות: מהכסף הוא לא יכול היה להיפרד, מהחתן היה לו קשה מאד להיפרד, והוא בכה בכי תמרורים ...
למה אתה בוכה, תשליך את הקמצנות ולא תזדקק לבכיות? אבל הוא לא יכול...
קשרים
- מדת התפארת - בקליפה הו"ע רחמים על עצמו כאשר אינו ראוי לכך.
- אפשר להדגיש במשל את הפן של רחמים עצמיים: "השווער פסע בלוויה אחרי המיטה ובכה בדמעות שליש ... ראו עליו שהוא מאוד מרחם על החתן שהלך לעולמו בגיל כל כך צעיר, וכן מרחם על עצמו על כך שהוא יצטרך לטפל בבתו האלמנה ובנכדים היתומים... המשתתפים הסתכלו עליו ותמהו, הרי הוא עצמו גרם לכל זה, ולמה התעורר רק עכשיו כאשר זה מאוחר מדי?..."