מתוך מאמר באתר צעירי חב"ד
ההבדל העצום שבין היהודי לשאר בני-האדם הוא, שכאשר סתם אדם מנסה להתקרב אל ה', הוא עושה זאת בכוחותיו שלו, בכוחותיו של בן-אנוש; ואילו ליהודי יש מצוות, יש את הציווי מהקב"ה, וכאשר הוא מתקרב אל ה', הוא עושה זאת בכוחותיו של הקב"ה (ולכן אמרו חז"ל: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"). המצווה שיהודי מקיים מרימה ומרוממת אותו ממגבלות הבריאה וקושרת אותו עם הבורא האין-סופי. זו מהותו של יהודי - קשר עמוק, הנובע מעצם המהות, עם הקב"ה.
עד הציווי 'לך-לך' עבד אברהם את הקב"ה בכוחותיו שלו, בכוחותיו של בן-אדם. הגיע הרגע שהקב"ה אמר לו: די, עכשיו עליך לעבור למצב חדש לגמרי בעבודת-ה'. מעכשיו אני נותן לך את הציווי שלי ובכוחו תוכל להתעלות ולהפוך למהות חדשה וגבוהה לאין-ערוך. וזה גם מרומז בהמשך הפסוקים: "ואעשך לגוי גדול". אומר על כך המדרש: "אין כתיב ואשימך, אלא ואעשך - אותך אני בורא בריאה חדשה". כי על-ידי הציווי 'לך-לך' התעלה אברהם והפך ל'בריאה חדשה' - להווייה של יהודי.
על המעבר ממהות רגילה של אדם למהות של יהודי אומרת הגמרא: "גר שנתגייר כקטן שנולד". כשאדם הופך ליהודי הוא נהיה מהות חדשה. הוא מתרומם מגדרי הבריאה ונקשר בקשר עצמותי עילאי ועל-טבעי על הקב"ה. נקודה זו החלה להתפתח אצל אברהם-אבינו עם קבלת הציווי 'לך-לך' ומאז היא עוברת בירושה לכל בן אברהם יצחק ויעקב.