באחת מהערים בממלכה האוסטרו-הונגרית, היה בית החיים מחוץ לגבול המדינה, הווי אומר: כל לוויה של נפטר כלשהו, חייבת באישורים למעבר הגבול לכל המלווים. מובן מאליו שבני העיר השתדלו להוציא כמה שפחות מלווים כי הדבר היה כרוך בהמון טרחה לכל אישור שהונפק.
צערם של בני העיר על שאין באפשרותם לערוך ליקיריהם לוויות נכבדות, גרם להם להגיע עד לקיסר פרנץ יוזף, הוא שנודע כקיסר רחום וחנון, הבין למצוקתם. בו במקום נתן בידי ראשי העיר כתב חתום בחתימתו האישית: כל לוויה מכל סוג שהוא, תורשה לצאת לבית העלמין ללא אישורים וללא הגבלה במספר המלווים.
בני העיירה מחו את דמעותיהם והחלו לערוך לוויות מכובדות. אלא שלא תמיד היו נפטרים בארון...
סוחרים ממולחים ניצלו את ההזדמנות: אם ברצונם להבריח תה וקקאו - שהיו נדירים מאוד מחוץ למדינה והיה אסור להוציא אותם למכירה מחוץ לגבולות המדינה ללא אישור מיוחד מטעם המכס, וכמובן בתשלום מס יקר – הרי שכעת יערכו "לוויה", ארון הקבורה מכיל מספיק מקום לאלפי שקיקי תה וכך יגדילו הכנסות.
משך תקופה ארוכה הפטנט הזה עבד נהדר, אולם באחת הלוויות כאשר באו המלווים לצאת עם הארון, עצר אותם שומר הגבול והודיע שהוא רוצה לפתוח את הארון.
"אבל יש לנו אישור חתום מהקיסר", מחו המלווים. השומר לא התרשם. 'יש לכם אישור, אבל אני רוצה לבדוק'. "ומה עם חילול כבוד הנפטר?" זעקו בכאב המלווים. השומר הניף את מכסה הארון באחת וחשף את הסחורה האסורה. כבוד הנפטר לא חולל...
הסוחרים החלו לבכות תמרורים: יש להם משפחה שממתינה בבית, העונש על הברחה יכול להגיע לגזר דין מוות. הם מתחננים בדמעות שליש שירחם עליהם.
אך השומר לעג להם בפה מלא: "אילו הייתם בוכים כאשר עברתם עם הארון, הייתי מתרשם שאכן יש כאן לוויה. אך כאשר אתם מפריחים בדיחות וחיוכים עם ארון הנפטר ביד, הבנתי שמשהו לא בסדר. עכשיו", חתם השומר, "מאוחר מדי לבכות"...
קשרים
- חודש אדר: לבכי ושמחה יש זמנים קבועים. משכנס אב ממעטים, משנכנס אדר מרבים. (מ.א.).
- פורים: עכשיו הזמן לשמוח!
- תניא פרק כו: זאת ישים אל לבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית
- תניא פרק לא: אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלא"ה ממילי דעלמא או כך בלי שום סבה אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ"ל
- אגרת התשובה פרק ז: אך עיקר הכנעת הלב להיות נשבר ונדכה והעברת רוח הטומאה וסט"א הוא להיות ממארי דחושבנא בעומק הדעת להעמיק דעתו ובינתו שעה אחת בכל יום או לילה לפני תיקון חצות
- אנקדוטה: עת לבכות ועת לעשות - תחבולותיו של היצר הרע