מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס: כאשר נשלחתי, בגלל "עוונותי הרבים" נגד המשטר, אל ה"לאגער" (מחנה העבודה) בסיביר, שהיתי בצריף ענק יחד עם אסירים מכל רחבי ברית-המועצות, מכל הגוונים ומכל הסוגים של תושבי'. הצד-השווה בכולם הי' מאסרם כ"אויבי-העם" על-ידי המשטר הבולשביקי.
הגורל המשותף לכולם יצר במשך הזמן בין האסירים מעין אחווה, עד כמה ששייך לומר דבר כזה בין אנשים שונים כל כך, בבחינת אחים-לצרה.
אחרי ימים מספר במקום, היו האסירים מסתגלים בדרך כלל לצורת חייהם החדשה, לעבודת הפרך עד כלות הכוחות, לקור המקפיא, לכל ההשפלות של ה'נאטשאלניק' וחבר מרעיו, למנת הלחם הזעומה, ולכל מה שמקום כזה אמור להביע.
בדרך כלל היו האסירים משלימים עם גורלם בדומי', ואף מנסים לבלות את הזמן שנותר, כאשר שהו בצריף בלילות החורף הקשים, בסיפורים על חייהם הקודמים ועל דא ועל הא, כאשר גם קולות צחוק ושמחה בוקעים מתוך אפילת המצב.
הי' בכך הרבה מן השוני, כאשר פעם בתוך כל ההמולה הזאת נשמע לפתע בכי שכולו יגון ואנחה, של מישהו שניכר כי איננו יכול בשום אופן לשאת את גורלו.
מה אירע לך, אחא, ומדוע תבכה, שאלוהו הסובבים אותו. והרי כולנו סובלים יחדיו, כולנו 'בסירה אחת', ועם זאת אנו ממשיכים לחיות ואף לשמוח ולצחוק - ומדוע אתה בוכה?
איך לא אבכה, עונה אותו אסיר כאשר כל כולו אומר צער יגון ואנחה, כאשר אני נזכר במה שהייתי בעבר, ומשווה זאת למצבי עתה: רופא מהולל הייתי וכל נכבדי העיר שיחרו לפתחי. הייתי מקובל ביותר בחברה הגבוהה, וכולם איחלו לעצמם לזכות בקשר עמי. כל משאלה שלי התמלאה ברגע בו הוצאתי אותה מפי. לא חסר לי לא כסף ולא כבוד ותהילה. ועתה – אני נמצא בעירום ובחוסר כל, עובד עבודת פרך בזוי', זוכה לקיתונות של עלבונות והשפלות ללא הרף מן ה'נאטשאלניק', וחיי אינם שווים מאומה. האם אלו חיים בכלל, האם אפשר בכלל להעלות על הדעת לשמוח במצב כזה?!
וכי רק אצלך המצב כזה, נענה אסיר אחר ואמר: ומה אומר אני, שהייתי עורך-דין מצליח, כולם ביקשו את קירבתי, ישבתי תמיד בין ראשי ונכבדי המקום, כל תענוגי העולם היו פתוחים לפניי, ועתה - נפלתי למקום ארור שכזה.
ומה אומר אני, נענה השלישי, שהייתי חבר בכיר במפלגה והכל רעדו למוצא פי, מילה אחת שלי הספיקה כדי שכולם ירוצו למלא את חפצי ולהשביע את רצוני -מאין באתי ולהיכן הגעתי ונפלתי.
כיוון שנפתח הפתח, התחיל כל אחד מן האסירים לספר את סיפורו האישי, עד כמה מסכן ואומלל הוא עתה לעומת מה שהי' בעבר ראש ונכבד, עד שכל הצריף הפך לתאני' ואני', כשפניהם של כל הנוכחים מביעים כל כולם צער יגון ואנחה.
היחיד שישב וחייך הי' המשפיע ר' מענדל, שלא לקח חלק בכל המספד ההמוני הזה, וארשת פניו העידה בו יותר ממאה עדים שאין הוא שותף בכל הצער והיגון השוררים במקום, דבר שהתמי' את שאר הנוכחים הסובבים אותו.
אחד האסירים לא התאפק ופנה ישירות אל ר' מענדל: ומה אתה, אחא, מחייך -האם לא היית בעבר בעמדה חשובה, האם המצב העלוב שלנו כיום לא מביא אותך לידי צער ודמעות?
אני, עונה ר' מענדל בחיוך, הייתי בעבר חסיד, לפחות ניסיתי להיות כזה - ואת זה לא יוכל איש לקחת ממני!