הקושי שבניסיון
גדולי תורה רבים היו נוסעים אל המגיד ממזריטש, לחסות בצילו ולהתקבל כתלמידיו. ברם, לא את כולם קיבל המגיד לתלמידים מובהקים, אלא רק כמה יחידי סגולה. לכמה מהם אמר שהם אינם זקוקים לדרכו בעבודת ה', ולאחרים השיב שאינם ראויים עדיין לעבוד את ה' בדרך מיוחדת זו.
אף על פי כן, היו רבים מאלו שלא התקבלו נשארים במזריטש, בחצר הרבי, באמרם: "אם אין אנו ראויים להיות מתלמידיו הקרובים של המגיד, נשמש אותו ואת תלמידיו, ולכל הפחות נספוג קצת מאווירה של תורה וקדושה". הללו כונו בפי התלמידים "חבורת מסיקי התנור".
פעם שוחחו התלמידים על "חבורת מסיקי התנור". אדמו"ר הזקן, שהשתתף בשיחת החברים, העיר שבני החבורה הם בעצם יהודים בעלי מדרגה רוחנית גבוהה מאד, וכראייה לדבריו סיפר: פעם, בלילה, הגיעו להסיק את התנור. כבר עליתי על יצועי, אך טרם נרדמתי, וכך הזדמן לי לשמוע את השיחה ביניהם.
אחד מהם שאל: "מדוע מתפעלים כל כך ממסירות נפשו של אברהם, שעקד את בנו יחידו? וכי מי לא היה נוהג כך, אם ה' יתברך בעצמו היה מצוה אותו על כך? יתר על כן, במהלך הדורות היו כמה וכמה שמסרו את נפשם על קדושת ה', אף כי לא דיבר ה' עימם מאומה!".
אמרו לו חבריו: "נו, ומה דעתך בזה? באר נא לנו". והשיב: "לדעתי, כשיהודי, בן אברהם יצחק ויעקב, מוסר את נפשו, אין בכך חידוש, שהרי יש לעם ישראל כוח למסור את הנפש, כוח שבא בירושה מהאבות הקדושים. מה שאין כן אברהם, שהיה בנו של תרח עובד האלילים, ואף על פי כן עמד בניסיון, זהו חידוש גדול!".
החברים לא הסתפקו בתירוצו, והמשיכו לדון בדבר. "סוף סוף, הלא ה' יתברך בעצמו ציווהו על כך, ומי זה לא ישמע לדברי הקדוש ברוך הוא בעצמו, יהיה מי שיהיה? ואף על פי שהיה אברהם בן תרח, מכל מקום הרי הכיר את בוראו בגיל שלוש שנים, ולאחר שכבר הכיר את בוראו, איזה חידוש יש כאן?".
אחד מ"המסיקים" הרהר בדבר והשיב תשובה ברוח אחרת. "פלא וחידוש גדול יש במעשהו של אברהם אבינו, והוא מידת הזריזות שלו. אברהם קם השכם בבוקר, ולא המתין יום או יומיים, או אפילו שעות אחדות, כדי שיוכל להשתעשע עם בנו, אלא רץ מיד לקיים את דברי ה' לעקוד את בנו לעולה".
אך אחר לא הרפה והמשיך להקשות. "אם ה' בעצמו היה מתגלה אליי ומבקש שאמסור את הנפש, הייתי רץ לקיים את הציווי תיכף ומיד, ואף לא הייתי ממתין עד שיאיר הבוקר כפי שעשה אברהם!".
והמשיך הלה לבאר את גדולתו של אברהם לפי דעתו. "הפלא הוא מה שכתוב בתורה עצמה, "ולא חשכת את בנך . . ממני". לכאורה, המילה "ממני" מיותרת! די לכתוב לומר "לא חשכת את בנך"! אלא שכאן מעיד הכתוב על גדולתו של אברהם, שגם בתום הניסיון, כשהמלאך ציווה שלא ישלח ידו אל הנער, לא שמח אברהם בכך שבנו יחידו נותר בחיים. כל שמחתו הייתה בגלל סיבה אחת ויחידה, הוא זכה לקיים את מצות ה' יתברך, שהורה לו שלא לשחוט את בנו, "לא חשכת . . ממני", גם זה "ממני"!".
סיים אדמו"ר הזקן את הסיפור, והפטיר: "כל אחד ואחד מהם אמר את מה שאמר בהתאם למדרגה שהוא בעצמו עמד בה".
סיפורי חסידים, עמ' 50. רשימות דברים, חלק א, עמ' לח