זה היה לפני פסח, והרב שבתי הסתובב בבתי עסק באנטוורפן לחלק מצה שמורה ליהודים. הוא נכנס לבית עסק גדול באנטוורפן שבעליו הוא יהודי. 'מה שלומך' ומילות ברכה, ואז היהודי מספר לו: "עוד מעט אני מתחתן..." "נו, יפה, מזל טוב!" הגיב הרב שבתי. "לי זה מזל טוב, אבל לך – לא-כל-כך", הפטיר היהודי. הרב שבתי הבין מיד עם מה יש לו עסק, ושרח"ל היהודי הזה הולך להתחתן עם גויה...
"התפללתי לה' שישים בפי את התשובה הנכונה, ואז לפתע הבריק בראשי סיפור", שיחזר לקהל המרותק הרב סלבטיצקי. והוא סיפר ליהודי את הסיפור הזה:
היה פעם א 'גוטר איד' (=יהודי טוב, כינוי לאדמו"ר בימים ההם) שהיה באחד המחנות בשואה. יום לא בהיר אחד, הוא אסף את היהודים בצריף והכריז: 'בעוד כמה ימים חל חג הפסח. אנחנו נאפה כאן במחנה מצות!'
היהודים הכחושים והשדופים בצריף, הסתכלו עליו כעל מטורף, שמא הרעב והייסורים טשטשוהו לרגע. אך ה'רבי' לא הרפה: 'יענקל', הוא פנה לאחד הנערים שעבדו אצל הנאצים ימ"ש במטבח. "לך למטבח ותשיג לנו קמח"! הרעיון היה נשמע מטורף, ויכל להסתיים בקלות על עמוד התלייה במרכז המחנה.
והנה, ניגש 'מזולמן' (כינוי לשלד מהלך שחייו אינם חיים, במחנות) ליענקל, נטל כפיס עץ ועקר שני שיני זהב. "חיי כבר אינם חיים, בקרוב אני מחזיר הפקדון לבורא עולם. קח את השיניים הללו ותשיג עבורם קמח למצות. לפחות שליהודים אחרים תצא טובה מזה ".
הנער שם את נפשו בכפו, והגיע לנאצי האחראי במטבח. כשרק ראה אותו מרחוק, התחרט על הרגע, ולא פנה אליו בכלל, לשונו נעתקה מפחד. והנה, הנס הגיע: מטס אווירונים חלף בגובה נמוך, והופעלה אזעקה. הנאצי אץ בפחד למרתף, ויענקל מיודעינו – אחריו. והנה, הנאצי המפחיד, רועד כולו כעלה נידף. "זו הזדמנות פז", חשב יענקל וניגש אליו. פתח את השקית, והציע את 'מרכולתו': שני שיני זהב.
"אני צריך שני קילו קמח", אמר. הנאצי הסתכל בו במבט חודר וסינן: "אה, אני יודע שעוד מעט אצלכם פסח ואתם צריכים מצות". כאן יענקל חשב שאת הלילה הוא כבר לא יעבור.
והנה, למחרת מגיע הנאצי, מגיש ליענק'ל שקית ובה קמח, ולא ביקש כלום בתמורה. במקום זאת, הוא סינן בלחש: "בבקשה, תתפללו עלי". בליל הסדר כל אחד בצריף קיבל כמה פיסות מצה זעירות, את הפסח הזה כל מי שהיה שם - לא שכח לעולם.את כל זה מספר ר' שבתי ליהודי בחנות באנטוורפן, והוסיף: "תראה איך מסר יהודי את הנפש ליהודים אחרים, ואתה רוצה להתנתק מהעם הזה? החלום של היטלר ימ"ש, שהילדים שלך לא יהיו יהודים. אתה רוצה לתת להיטלר לנצח?!"
היהודי, החל להסתובב בחדר במעגל, הלוך ושוב. ואז הוא ניגש לרב שבתי, חיבק אותו בדמעות ולחש באוזנו: "אני מבטיח לך אני הולך לעשות ברית מילה, 'לחתוך'. אני מבטיח לך, הילדים שלי יהיו יהודים!..."
"אם תכנסו לאותו משרד גדול באנטוורפן, תראו מיד את חבילת המצות ההיא, עומדת לראווה. 'זה מה שאומר לי מי אני ולאיזה עם אני שייך', מספר לכל מי שרוצה לשמוע, אותו יהודי".