סיפורים
דיני הגורל באוניה
מספר 'דברי יוסף' לרבי יוסף סמברי ז"ל ופעם אחת עבר ארחות ימים, והיה עמו ט"ו מתלמידיו, וט"ו אנשים ריקים ופוחזים.
ויהי היום וה' הטיל רוח סערה אל הים ויהיה סער גדול בים והאניה חשבה להשבר. ויצו רב החובל להשליך את חצי העם אשר בספינה אל הים להקל מעליהם.
וירא החכם הראב"ע כי כן, ויאמר טוב הדבר אשר דברת לעשות, כי טוב שנמות חציינו ומשנמות כולנו, עתה לכו ונפילה גורלות מי ומי ההולכים לטבוע בים.
וזהו דבר הגורל אשר נעשה, יעמדו כל השלושים איש בשורה אחת, ונתחיל לספור מהראשון עד התשיעי, ואותו התשיעי יושלך בים, וכן נחזור חלילה, עד שכל הילכד במספר התשיעי יושלך בים עד תום ט"ו אנשים.
וייטב הדבר בעיני האנשים, ויאמרו אל החכם כן תעשה כאשר דיברת.
ויקום ויסדר השורה בחכמתו הנפלאה, באופן שמספר התשיעי נלכד אחד מן הריקים וחוזרים חלילה עד תום ט"ו ריקים ספו תמו, והתלמידים יצאו נקיים.
וזהו סדרם שסידר הרב בחכמתו הנפלאה:
בראשונה העמיד ד' תלמידים, ואח"כ ה' ריקים, ב' תלמידים, א' ריק, ג' תלמידים, א' ריק, א' תלמיד, ב' ריקים, ב' תלמידים, ג' ריקים, א' תלמיד, ב' ריקים, ב' תלמידים, א' ריק.
כך העמיד אותם בשביל שהציל את תלמידיו מסערת הים.
וסימן בשביל שלא תטעה (האות הראשונה בכל מיילה מציינת את מס' התלמידים בכל פעם):
'דיני הגורל באוניה אמר גאון אל אחיו בני בריתו גויים אשר בנינו בים אשליכם'.
התרופה הנכונה
שיחת השבוע 1095 (מקור). בתורת נחלת הר חב"ד גליון סד עמ' פ' הקשה דלכאורה הרמב"ם לעבוד כרופא רק בשנת ד'תתקכט ואילו האבן עזרא נפטר 5 שנים קודם לכן. גדולתו של רבי משה בן-מימון, הרמב"ם, נודעה למרחקים. איגרותיו וכתביו נלמדו גם בארצות רחוקות. שמעו של החכם המופלג הצעיר הגיע גם לאחד מזקני וגדולי דורו, הלא הוא רבי אברהם אבן-עזרא, שהיה נודד ממקום למקום, וכך נזדמן לו להיפגש עם כמה וכמה מגדולי זמנו.
פירושיו של רבי אברהם אבן-עזרא נודעו אז לכול, ועמדו בראש סדר היום התורני בעולם. הללו מצדדים בהתלהבות בפירוש, והללו מסתפקים בשיטתו בפירוש התורה, אך עם הזמן הודו כולם והסכימו, והוא נודע כאחד החשובים בפרשני התורה. נוסף על פירושו לתורה כתב גם ספרים בשאר חכמות, וגם נתברך בשפה עשירה ונדירה, שבאה לידי ביטוי בפיוטיו הרבים.
אך כגודל למדנותו וגדולתו הרוחנית, היה מצבו הגשמי והכלכלי בשפל המדרגה. הוא סבל מעוני ומחסור תמידיים. במיוחד בנדודיו הרבים, שגזר על עצמו, היה סובב מעיר לעיר בלי פרוטה, ולעיתים קרובות לא ידע מאין ייקח לחם לארוחתו הבאה.
כך נדד רבי אברהם בדרכים, ומשם למצרים. הוא השתוקק מאוד לפגוש את הרמב"ם, אשר שמע חכמתו הנפלאה הגיע לכל קיבוצי היהודים בגלויות הרבות. בבואו למצרים התעניין אצל יהודי העיר על הרמב"ם ואפשרות הפגישה עמו, וזאת אשר השיבו לו יודעי-דבר:
הרמב"ם משמש רופא הסולטן וגם יועץ בעת הצורך, זאת מלבד היותו רופא כללי, אשר בגלל מומחיותו, שאין דומה לה, פונים אליו לא רק ממצרים אלא גם חולים ואף רופאים משאר מדינות. נוסף על כך, בגלל קרבתו לסולטן, ניתנה בידו האפשרות להקים בית-מרפא מיוחד לאחיו היהודים. בבית-מרפא זה טופלו כל החולים חינם, ללא תמורה.
אל הרמב"ם הגיעו שאלות מכל קצוות העולם התורני. מקצתן בעניינים דחופים, והיה עליו להשיב מיד. כמו-כן שקד על כתיבת ספרי ה'יד החזקה', שהצריכו יגיעה רבה ועצומה לדייק בכל הלכה, לא להותיר ולא להחסיר.
בין כל אלו חילק הרמב"ם את סדר יומו, כאשר הוא מקדיש מזמנו גם לסולטן וגם לביקור יומי בבית-המרפא, גם לתשובות התורניות וגם לכתיבת ספריו.
הבין רבי אברהם שפגישה 'רגילה' עם הרמב"ם כמעט בלתי-אפשרית. בכל-זאת ניסה להגיע לפתח ביתו, שמא יזדמן לו לפגשו, אך לשווא. בהקשר זה, כך מקובל, חיבר את הפיוט: "אשכים לבית השר / אומרים כבר רכב / אבוא לעת ערב / אומרים כבר שכב . . / אויה לאיש עני / נולד בלי כוכב".
חכמתו של רבי אברהם הייתה גם היא מן המפורסמות. לפתע נצנץ בו רעיון כיצד יוכל להיפגש במהירות עם הרמב"ם. הוא ניגש אל בית-המרפא שנבנה ליהודים. ניכר היה שבבניין זה השקיע הרמב"ם רבות, כדי לתת את כל האפשרויות לרפא את החולים, ואף האווירה בו השרתה שלווה מיוחדת.
הרופא שקיבל אותו שאל לרצונו. רבי אברהם החל להתלונן על מיחושים בכל איבריו. הרופא בדקוֹ, אך לא ראה שום סימן למחלה. ביקש ה'אבן-עזרא' לקבל את הרופא הראשי, הלוא הוא הרמב"ם.
הסביר לו הרופא, כי בגלל סדר-יומו העמוס של הרמב"ם, אינו יכול להרשות לעצמו אלא ביקור קצר בכל יום בבית-המרפא. לכן הוא מפעיל צוות רופאים מסור, המלווה את החולים בכל שעות היממה, ואז הוא רושם לרופאים את התרופות המתאימות לכל חולה. "מעולם לא היה זקוק ליותר מכך, כי רק בהבטה קצרה על החולה הרמב"ם מאבחן את מחלתו", אמר הרופא.
כעת היה ל'אבן-עזרא' אתגר נוסף, לעמוד על חכמתו של הרמב"ם, כיצד יאבחן את 'מחלתו'. הוא הופנה למיטה פנויה במחלקה, שנועדה לחולים חדשים.
השחר עלה, הרמב"ם, שלא הספיק לישון אלא שעות מעטות, קם לסדר יומו. לאחר שסיים את תפילתו עשה את דרכו לבית-המרפא, לראות את מצבם של החולים. יודע הוא שבשליחותו כרופא, מלווה אותו המלאך רפאל בעצמו, שהרי הרפואה תלויה גם היא בחסדי שמים. גם בתפילותיו מרבה הוא לחשוב על החולים שהוא פוגש, ומתחנן לה' על רפואתם.
הנה הוא נכנס בשערי בית-המרפא, ופונה ראשית-כול לחולים החדשים, שעדיין לא אובחנו. בכל מיטה הוא נעצר, מביט לרגע קצר בחולה, ורושם לו את תרופתו בגיליון הרופאים הצמוד למיטתו. החולים מצידם משיבים לו בתודתם העמוקה ובברכותיהם.
כאשר הגיע למיטתו של רבי אברהם, ה'אבן-עזרא', נעצר, הביט בו לרגע, ומיד החל לרשום...
רבי אברהם מביט בתימהון ואינו מאמין. לרגע נפל במוחו הרהור קל, האם מצבו הבריא, הברור לכל רופא מתחיל, אינו ברור, חלילה, לרמב"ם? הוא המתין עד שהרמב"ם יצא מהחדר, עמד ממיטתו ובלי יכולת להסתיר את סקרנותו והתרגשותו, פנה אל הרופא התורן ושאל: "האם תוכל לומר לי איזו תרופה רשם הרמב"ם בעבורי?!".
התקשה הרופא להסתיר את חיוכו, והראה לרבי אברהם את הפתק. בפתק היה כתוב: "המחלה: עוני, מחסור ודלות. התרופה: ארבע-מאות דינרים"...
בדיר העיזים
מתוך אתר הדברות / מקור הסיפור
קשים ומרים היו חייו של רבי אברהם בן עזרא, או כפי שנתכנה ברבות הימים על שם פירושו הנודע לתורה, ה"אבן עזרא". אשתו מתה עליו בשנים המוקדמות, מבנו יחידו לא רווה נחת, והחלק שתפס יותר מקום מכל דבר אחר היה מזלו הביש שלא נתן לו לפרנס עצמו בכבוד.
גאון בחכמה, פילוסוף ומשורר נודע היה רבי אברהם, בקי בחכמת האסטרולוגיה, חשבון, דקדוק ומדעי העולם אשר ידועים היו בזמנו. ספרים רבים השאיר אחריו – ספרי יסוד בתחומם, גם עבור גדולי המדענים. עם כל זאת, פרנסתו מעולם לא הייתה מצויה בידו וכל שעשה כדי לשנות דבר זה לא הצליח.
באחד משיריו הוא מקונן על מזלו הרע באירוניה וטוען: אם אמכור נרות לאנשים – לא ישתרר חושך לעולם, אפילו אם אחליט להתפרנס ממכירת תכריכים לא ימותו אנשים כל חיי...
•••
באחד הימים שמע רבי אברהם אבן עזרא על רבינו משה בן מיימון, הרמב"ם אשר חי במצרים (שהשבוע יחול יום פטירתו). הרמב"ם, כך שמע רבי אברהם, הינו רופא מומחה אשר ביכולתו לרפא כל מחלה בעולם, וזאת לא באמצעות בדיקה שגרתית, אלא בהסתכלות אקראית בלבד.
תורים רבים של חולים היו עומדים משני צדי המדרכה ליד ביתו של הרמב"ם מדי ערב, כשחזר מתפקידו כרופאו האישי של סולטן מצרים. הרמב"ם עבר ביניהם עם משרתיו והביט בפניהם, לאחד נתן משחה ולרעהו צמחי מרפא, השלישי קיבל הוראות לאכילה נכונה. היו כאלו שאובחנו כחולים במחלות נפשיות, להם העניק הרמב"ם עצות מחכמתו הרבה להקל על כאביהם הנפשיים - הקשים בהרבה מכאב גופני כלשהו.
רבי אברהם אבן עזרא החליט לנסות את מזלו, ינדוד מספרד הרחוקה למצרים, יגיע למעונו של הרמב"ם וישמע מהי תרופתו. לאחר מסע נדודים ארוך ומייסר הגיע רבי אברהם למצרים והחל לשאול עוברים ושבים למעונו של הרמב"ם. גם כאן לא האירה לו ההצלחה פניה ותקופה ארוכה לא עלה בידו לפגוש את הרופא הנערץ.
לאחר ימים מספר סוף סוף מצא רבי אברהם את עצמו ממתין בתור האנושי הארוך, בשעה שהרמב"ם עובר בין החולים ומאבחן אותם במהירות. משהגיע הרמב"ם קרוב ל"אבן עזרא" - שלא היה חולה כלל, רק רצה לראות האם גם לאנשים בריאים ייתן הרמב"ם תרופה, כשכוונתו לתרופה שתוציאו ממעגל העוני - הורה הרמב"ם למשרתו להשליך את רבי אברהם לדיר העיזים ולנעול אותו היטב...
בעוד רבי אברהם המום מן ההוראה, אחזו בו שני משרתים חסונים והוא הושלך לדיר צר, חשוך וקר, כשעיזים מסתובבות להן בין רגליו, פועות בקולות רמים, ואחת מהן אף העזה ללקק את פניו... דמעות רבות שטפו את פניו בנסותו להבין מדוע ככה עשה לו הרמב"ם. הרי אף חולה לא קיבל יחס שכזה.
עודו מנסה להרהר בשעות הרבות בהן שהה לבדו במתרחש, נפתחה הדלת, צל הסתיר את האור הבא מבחוץ, הרמב"ם בכבודו ובעצמו בא לדיר העיזים.
"מבין אתה?", שאלו הרמב"ם בחיבה כשראה את פניו המשתאות, "ראיתי בעיניך מחלה קשה וחמורה שמקננת בהן זמן רב. ידעתי שתרופתך היחידה היא לבכות שעות רצופות, שאם לא כן – תאבד את מאור עיניך. לכן ציוויתי להשליכך הנה. כעת, יודע אני שאיש חכם אתה, הבה תכבדני ותסכים להתארח בביתי".
במשנת הרבי
הרב מרדכי מנשה לאופר / התקשרות 710 פעם היה נהוג שבשעה שרצו לבחון את תפיסתו-הבנתו של ילד היו מציגים בפניו פסוק חומש ופירוש של האבן עזרא תוך כדי הסתרת מפרשי האבן-עזרא, ובוחנים אם מסוגל הוא להבין את הפסוק עם פירוש האבן-עזרא!... סיפר הרבי בהזדמנות (שיחות קודש תשכ"ח כרך ב' עמ' 207).
בהזדמנות מסויימת לפי השמועה (ראה כפר חב"ד גיליון 78 עמ' 5) התבטא הרבי: לא בכדי הניח מסדר החומש את פירוש האבן עזרא בסמיכות לפירוש רש"י!..
"האבן עזרא הינו מפשטני המקרא" – התבטא הרבי (שיחות-קודש תשל"ט כרך ב' עמ' 283). והוסיף: כשהאבן עזרא מביא סוד (פירוש בדרך הסוד) מדגיש הוא שפירוש זה הוא בדרך סוד. ובהזדמנות נוספת (ש"פ במדבר תשל"ז – שיחות-קודש תשל"ד כרך ב' עמ' 42): "ובאופן כזה אכן לומד ראב"ע, שהוא ראש הפשטנים".. .וב'לקוטי שיחות כרך י"ז עמ' 50: "מראשי פשטני המקרא"!
פירוש מתאים לפשט
בהזדמנות נוספת (ש"פ תבוא תש"ל) התייחס הרבי לפירוש רש"י על הפסוק "את ה' האמרת היום . . וה' האמירך היום" המפרש זאת "לשון הפרשה והבדלה..". ואילו האבן עזרא – שגם הוא מפרש בהתאם לפשוטו של מקרא (אלא שדרכו בפשט שונה מדרכו של רש"י) – מפרש זאת "מלשון גדולה" (ראה גם רמב"ן וספורנו שם), ולאחר מכן מביא – האבן עזרא – את פירושו של רבי יהודה הלוי (וכותב עליו "ויפה פירש") ש"האמרת" ו"האמירך" הם מגזירת "ויאמר" והכוונה היא, שישראל הם גרמו להקב"ה לומר שיהיה להם לאלקים והקב"ה גרם לישראל שיהיו לו לעם סגולה.
הרבי התבטא אז (לפי שיחות קודש תש"ל כרך ב' עמ' 489), כי העובדה שרבי יהודה הלוי פירש כך אינה מכריחה את רש"י לפרש כן, שהרי יתכן שפירושו הוא כדרכו בדרוש ושירה, אולם אם האבן עזרא כותב "ויפה פירש", הרי זה מעיד שהפירוש מתאים לפשט, שכן האבן עזרא אינו גורס פירושים עקומים שאינם מבוססים בפשטות הכתובים ובפירוש התיבות וכפי שהוא מאריך בהקדמתו עם מילים חריפות בנושא!...
[אגב: ההגדרה שצוטטה לעיל – אודות האבן עזרא שהוא מתאים לפשוטו של מקרא אך בשונה מרש"י – לקוחה מ'לקוטי שיחות' כרך ט' עמ' 65; לשון זהה מצוי בכרך ז' עמ' 59: גם פירושו הוא בדרך הפשט – אך לא דרך הפשט של רש"י].
"באבן עזרא הארוך"..
"וכמבואר באבן עזרא הארוך באריכות במעלת (המספר) עשר כפי שזה בנוגע לשם הוי', אשר בכללות הדברים תואמים את הנאמר בפרדס [=מהרמ"ק]" – התבטא הרבי בש"פ יתרו תש"ל (שיחות קודש תש"ל כרך א' עמ' 482). עניין זה עלה בקשר לאיגרת התשובה פרק יו"ד, ומלאות עשר שנים לשיעורי התניא מעל גלי האתר (ביוזמת הרב הגה"ח רבי יוסף הלוי שי' ויינברג).
התירוץ מופרך!
בשיחה אחרת (לקוטי שיחות כרך טו"ב עמ' 8) מתייחס הרבי לתירוץ המובא (באבודרהם) בשם האבן עזרא שמנהג במצרים היה להאכיל "שבויים" במצות ("מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ") – וקובע כי לפי דברי המהר"ל מפראג (וכן הצמח צדק באור התורה) תירוץ זה מופרך – "והם דברים שיכחיש הכתוב והאמת כי לא נמצא בשום מקום לא בכתב ולא במשנה ולא בתלמוד שהמצרים היו מאכילים את ישראל מצה".
תפילות "מחודשות" לרבים?!
כשנשאל פעם הרבי (בשנת תשל"ה – 'לקוטי שיחות' כרך טז עמ' 578) בעניין אמירת תחינה בעת הדלקת נרות שבת קודש, שאדמו"ר הזקן השמיטה (למרות שהביא דברי המגן אברהם), השיב תשובה מרתקת ובמהלכה ציין:
בענין תפילה – שפשט "המנהג" שכל אחד ואחד שעטו ועתו בידו מתקן תפילות לרבים להעיר מקהלת (ה, א) ובראב"ע שם, ואין-כאן-מקומו.
הכוונה לפסוק: אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים . . על כן יהיו דבריך מעטים.
האבן עזרא מאריך בזה ומתקיף בחריפות את הפיוטים שחיברו גם גדולי עולם בטענה שהם מפולפלים – וכדוגמה מביא פיוט אחד שניתן לפרשו בכמה אופנים, ולאיזה מהם יכוון המתפלל בשעה שמתפלל – לעומת תפילות אנשי כנסת הגדולה שנכתבו בצורה ברורה ובהירה וכו'.
המשל והנמשל
בשבת בראשית תשל"ד (שיחות קודש תשל"ד כרך א' עמ' 00) הביא הרבי את משלו של האבן עזרא לעניין מסויים, שלפעמים כדי לתקן כלי חדש – משתמשים באבנים טובות ומרגליות או כלי זהב. מובן אפוא שאותו כלי מקבל מעלה אפילו לגביהם.
על-דרך-זה [=בנמשל] גם בנשמה היורדת לתקן את הגוף; על-ידי זה יהיה לה עצמה עלייה, שכן שלימות הנשמה היא כשמשלימה עבודתה בתוך הגוף, וזהו שבעולם-הבא יהיה השלימות, שכן אז יהיו נשמות בגופים!
את המשל עצמו ביאר הרבי על דרך החסידות גם ביום ב' דחג השבועות תש"ל (שיחות קודש תש"ל כרך ב' עמ' 234 ואילך). לגבי גלות מצרים הובאו דברי האבן עזרא (שמות ה, ז) "ומנהג בוני עפר לערב עמו תבן או קש שיעמידנו . . לבון מגזירת לבנה ובנין הלבנים מהאבנים, כי בניין העפר יזיקהו המים ובניין האבנים יזיקהו האש, וכן כתוב ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר" [(וראה גם ראב"ע נח יא, ג: והנה שרפו הלבנים עד שעמדו וזה הבניין התקיף שלא ימס במים ולא באש)], והרבי למד מכאן הוראה במעלת העבודה בזמן הגלות דווקא!
מי כתב תחילה את סיפור המגילה?
בכמה הזדמנויות (לדוגמה, שיחת פורים תשכ"ו – לקוטי שיחות כרך ו עמ' 90 הערה 9 ; ועוד) הביא הרבי את פירושו של האבן עזרא בפתיחת מגילת אסתר הכותב:
"וזאת המגילה חיברה מרדכי . . והעתיקוה הפרסים ונכתבה בדברי הימים של מלכיהם והם היו עובדי עבודת גילולים והיו כותבין תחת השם הנכבד והנורא שם תועבותם . . והנה כבוד השם שלא יזכירנו מרדכי במגילה".
אמנם הרבי מעיר על דבריו אלו – א) מזה ששלחה אסתר "כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס" (מגילה ז, א) מובן, שהסיפור דאסתר וכו' היה כתוב בדברי הימים של מלכיהם לפני כתיבת המגילה. וכן משמע גם בדרך הפשט**,** שהרי "על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס" כתובים כל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי" (אסתר י, ב) – גם מה שלא נכתב במגילה וממילא אי-אפשר לומר שהפרסיים העתיקו זה מהמגילה. ב) גם לפירוש הראב"ע הנה מכיוון שכל העניינים הם ב"השגחה-פרטית", הרי זה עצמו שהיו סיבות כאלו שבשבילן לא היו יכולים לכתוב במגילה את השם (ובפרט סיבה כזו – שהיה אפשר להיות שימירו את השם בשם תועבותם), מעידה שהמגילה שייכת לאסתר.
בהקשר זה, עוד בשנת תרפ"ט, נשאל הרבי על-ידי אישיות תורנית חשובה – הרב מהאראדאק – בנושאים הקשורים לדברי ראב"ע אלו, וענה לו בתשובה מפורטת (ב"רשימות" חוברת ו'. נדפסה לקראת חג הפורים בשנת תשנ"ה). בין השאר ציין הרבי שדברי המהרש"א בחידושי אגדות שלו (חולין קלט, ב) אין פירושם כפי שהבין כנראה המקשן שאכן המגילה נכתבה על-ידי הפרסיים כפשוטן – "חס ליה מכגון דא". דברי המהרש"א מבוססים על דברי האבן עזרא (כפי שמדגיש בעצמו: כדעת הראב"ע). הרבי ציין לירושלמי מגילה פ"ה ה"א, מדרש רבה רות פרשה ד פיסקה ה (ד) שמהם עולה שלפני שנכתבה על-ידי חכמים, ידעו חכמים שכבר כתובה היא אצל הפרסים וכו'; ועוד כהנה פרטים.
בהזדמנות נוספת (בהתוועדות פורים תשל"ט – שיחות –קודש תשל"ט כרך ב' עמ' 284) ציין הרבי בין השאר שהקושיה שאליה התייחס הראב"ע לא הציקה לרש"י כלל.
דעה שלישית
נחלקו גדולי עולם בשאלה כמה פרטי דברים נכללו בתרומה למלאכת המשכן.
מחד – דעת רש"י בתחילת פרשת תרומה (ודעת זקנים מבעלי התוספות) מדרש תנחומא. שיר השירים רבה והזוהר (ח"ב קמח, א) המציינים י"ג (3) פרטים.
ומאידך – הבחיי, כלי יקר ובזוהר (ח"ב קלה, א) מציינים ט"ו (5) פרטים וכן עוד מפרשים.
הצמח צדק מתווך בין דעות אלו. ובדומה לכך פירשו רבי עובדיה מברטנורא והש"ך על התורה. הרבי המביא את כל הנ"ל (ב'לקוטי שיחות' כרך כא עמ' 53) מציין (בהערה 7) כי לאבן עזרא יש מניין שונה: 16 פרטים, ובלשונו הק': "ובראב"ע (כה,ג) ט"ז דברים!".
ומוסיף להבהיר בשולי-הגיליון:
מה שמביא [-הראב"ע] לקמן בפרשתנו [=תרומה] "שמונה עשר דברים הם במשכן" – אינו שייך למנין דידן, כי שם הכוונה להדברים שהיו במשכן (ראה ראב"ע שם לפני זה ובפירושו הקצר: הארון כו' אור השכינה כו' קרבן עוף ובהמה כו' שחיטה כו'), ולא הדברים של תרומת (נדבת) המשכן (שמהם נעשה המשכן וכליו).
"הגאון" – מיהו?
בפרשת תרומה פרק כה פסוק מ' מביא כאמור הראב"ע בשם הגאון "שמונה עשר דברים הם במשכן", והרבי (בליקוטי שיחות כרך כ"א שם) מבהיר (בחצאי עיגול) כי בתואר הגאון כוונתו ל"הרב סעדיה גאון".
ובשולי הגיליון מציין הרבי:
יש אומרים שהכוונה לרב האי גאון על סמך שנמצאו ביטויים דומים להנ"ל בשאלות-ותשובות רב האי גאון שהובאה בפירוש הר"מ בוטריל לספר יצירה פ"ד מ"ב.
והרבי ממשיך:
ותמוה ביותר – לאחרי שבריבוי מקומות בהראב"ע מובא "הגאון" ולדברי הכל הכוונה להרב סעדיה גאון ואפילו אם תמצי לומר שהרב האי גאון פירש כך אין זו הוכחה כלל שאין זה פירוש הרס"ג ולהוציא "הגאון" דכאן – מפירוש "הגאון" בהראב"ע בכל מקום!
מחלוקת בפשט, הלכה ובנסתר!
בש"פ תצווה תשכ"ה (לקוטי שיחות כרך יא פרשת תצווה עמ' 27-32) הביא הרבי מחלוקת בין רש"י והאבן עזרא על הפסוק בתחילת הפרשה: "ויקחו אליך שמן זית זך". רש"י מפרש: "זך: בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות (פו,א) מגרגרו בראש הזית וכו'", כלומר: לפירוש רש"י, התנאי הנדרש כדי שהשמן יהיה ראוי להדלקת המנורה – שיהיה שמן זך בלא תערובת שמרים.
ואילו האבן עזרא כתב: "גרגרים שאין בהם עיפוש או שלא נאכלה קצתם, וממנו יעשו שמן למאכל מלכים". היינו, שהתנאי הוא שלא יהיה בזית עיפוש וכו'.
המחלוקת היא אפוא למה התכוונה התורה בהגדרת "זך": האם הוא אמור על השמן – שלא תהיה בו תערובת שמרים (כרש"י), או על הזית – שלא יהיה בו עיפוש (כהאבן עזרא).
שורשה של מחלוקת זו, הסביר הרבי (באות וא"ו, שם), נעוץ בחקירה תורנית בדין "כל חלב לה'" – שאת הדברים המובחרים צריכים להקדיש לה', כפי שכותב הרמב"ם (בסיום הלכות איסורי מזבח): "..בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו כו' וכן הוא אומר (ויקרא ג, טז) 'כל חלב לה'".
בדין זה יש לחקור ולעיין מאימתי חל החיוב ד"כל חלב לה'". ויש לבארו בשני אופנים:
א) החיוב ד"כל חלב לה'" חל בעת הנתינה, כאשר נותן את הדבר להקדש, צריכה נתינה זו להיות מן המשובח, כדי שיגיע להקדש דבר נאה ומשובח.
ב) החיוב ד"כל חלב לה'" חל גם קודם הנתינה – מיד כאשר מחליט בדעתו שהדבר יהיה לה', כלומר גם בעת הכנת ועשיית הדבר לשם ה' צריך להיות כל מעשה ההכנה מן הנאה והמשובח יותר.
ובכך נחלקו רש"י והאבן עזרא: רש"י סובר באופן הראשון, שהתורה לא הקפידה על שעת ההכנה אלא רק על שעת הנתינה, ומכאן פירושו שהתנאי לשמן "זך" מוסב על שעת לקיחת השמן לרשות הקדש, שהשמן הניתן להקדש צריך להיות ללא שמרים.
ואילו האבן עזרא סובר באופן השני, שאף בשעת הכנת ועשיית הדבר יהיה מן המשובח ביותר, ולכן מפרש שכבר בעת בחירת הזיתים שאותם כותשים לשמן המאור, יברור זיתים זכים ומובחרים.
הרבי לא הסתפק בביאור הלכתי זה, וכדרכו בקודש הוסיף לו הסבר פנימי (מ"יינה של תורה"), ותוכנו בקצרה: מבואר בחסידות שישנן שתי בחינות ב"זית":
א) "זית" לפי פשטות ענינו – מסמל את המרירות והחושך של הצד שכנגד הקדושה (ולכן זית משכח תלמודו של שבעים שנה), ומצד עניין זה נדרשת כתישת הזית וכפיית הסטרא-אחרא, ואז מתגלה השמן – בחינת החכמה והביטול לאלוקות.
ב) "זית" לפי פנימיות ענינו – המקור שממנו נמשך השמן; המרירות (החושך) שבו מרמזת על מדריגתו הנעלית (ספירת הכתר) שהיא למעלה מהארה וגילוי.
"האבן עזרא מפרש לפי פשטות העניינים" – בזית ישנה גם תערובת הקליפה, ולכן דרושה זהירות מיוחדת כדי להפיק ממנו שמן – ולכן על הזית עצמו להיות "זך", שאז דווקא הוא ראוי להיעשות כלי לאלוקות.
"בפירוש רש"י, שהוא "יינה של תורה" (פנימיות התורה), מוארים (ברמז על כל פנים) העניינים לפי פנימיותם" ומכיוון שענינו של זית הוא דרגא גבוהה ("ישת חושך סתרו") לכן אין נדרשת זהירות בנוגע לזית, אלא רק בנוגע לשמן – שהשמן והביטול יהיה נקי מכל תערובות – "זך".
דברי אדמו"ר האמצעי על פטירת הראב"ע
במכתב מכ"א כסלו תשט"ו ('אגרות קודש' כרך יו"ד עמ' קסט) מציין הרבי בדרך אגב כי בספר 'שערי תשובה' – לאדמו"ר האמצעי – ריש חלק א' סוף פרק ה', נאמר "אשר הרב אברהם אבן עזרא מסר נפשו על קידוש השם".
והרבי מגיב על-כך:
ולעת-עתה לא מצאתי זה במקום אחר.
בהזדמנות נוספת ברבים (שבת קודש פרשת תצווה י"א אדר ראשון תשכ"ה – שיחות קודש תשכ"ה כרך א' עמ' 392), התבטא הרבי:
האבן עזרא מובא לפעמים בדא"ח [=בתורת החסידות], ואדמו"ר האמצעי כותב אודותיו כי הוא נפטר על קידוש השם; ופרט זה לא מצאתי אצל אף אחד שכותב אודות דברי ימי חייו.
אגב בהזדמנות אחרת (יום ב' דחג השבועות תש"ל – 'שיחות קודש' תש"ל כרך ב' עמ' 234) ציין הרבי שוב ש"דברי האבן עזרא הובאו כמה פעמים בתורת החסידות".