משל זה סופר ע"י רבי ישראל מרוזין
מעשה שהיה בעטליר אחד שהצליח מאוד במעשיו והיה עשיר גדול ורצה לזכות את בניו אחריו שיהיו בעטלר'ס כמוהו. ויצווה להמיילדת אשר בעת לידת אשתו וראיתן על האבנים אם בן הוא יטילו בו מום קבוע עוורת או שבר יד או שבר רגל, למען יוכשר על ידי זה להיות בעטליר, שדרכן להיות בעלי מומין.
והנה פעם אחת יולד לו ילד טוב רואי ויפה מראה ותחמול עליו אמו להשחית תואר יופיו בעשיית מום, ותאמר לבעלה צר לי מאוד על בן יקיר ונחמד למראה לעשות בו מום, הנה יישאר לנו זה אחד מכל הבנים בלא מום, ונתרצה לזה.
אולם בהגיע עת הסתלקו מן העולם קרא לבניו ויצו לתת את כל רכושו לבן השלם והתמים בלא מום. ויצעקו אליו בניו הבעלי מומין, אבי מדוע תעביר את הדרך הלא נהפוך הוא כי עלינו הבעלי מומין ראוי לרחם ולחלק לנו מנכסיך ביתר שאת מאחינו השלם ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ואנחנו אין אנו יכולים לעסוק בשום מלאכה. ויען להם הבעטליר לא כן בני, אתם בעלי מומין אין לכם לדאוג מעתה כי ירושה טובה אני מניח לכם ואתם כולכם תוכלו להיות בעטלירס מחמת המומין שקבוע בכם, אבל הבן השלם שאינו מוכשר להיות בעטליר לו ראוי ליתן את כל הוני ורכושי.
וסיים רבי ישראל:
"הלא אנוכי מהילדים אשר אין בהם כל מום וכל ההון והממון שבעולם שייך לי והבן".