מסופר, כי באחת העיירות שבסביבת מקום מגוריו של רבנו הזקן גר יהודי תלמיד-חכם גדול אשר מלבד ידיעותיו הרבות בתורה התפרסם במיוחד בשל מידותיו הטובות; הוא היה טוב-לב בצורה נדירה. באחד הימים החליט להתעניין יותר על מהותה של החסידות ונסע אל רבי שניאור-זלמן, מייסד חסידות חב"ד. כשנכנס אליו שאלו: איזה חידוש הביאה עמה החסידות?
השיב לו אדה"ז:
"ראה, מידות טובות קיימות לא רק אצל האדם. ישנם גם בעלי-חיים אשר אופיים הוא טוב מאוד; בעלי-חיים רחמניים, צנועים וכיוצא-בזה. מהו, אם כן, ההבדל בין בעלי-החיים לבין האדם? – ההבדל הוא, שאופיים הטוב של בעלי-החיים הוא דבר טבעי המתחייב מעצם מהותם, ואילו אצל האדם צריכה כל תכונה להיות נשלטת על-ידי המוח ולפעול בהתאם להנחיות השכל. תכונות טובות הנובעות מטבע האדם ושאינן מכוונות על-ידי שכלו – אין הן חשובות יותר מהתכונות הטבעיות הטובות של בעלי-חיים מסוימים".
כשאותו יהודי שמע זאת, החל להתבונן בעצמו ולתדהמתו גילה, כי בעצם לא הגיע במידותיו הטובות למדרגה רמה יותר מזו של בעלי-החיים! מסקנה זו חדרה עמוק ללבו והוא התעלף. כשעוררו אותו מעלפונו החליט ללמוד את תורת חסידות חב"ד והפך לחסיד. (מקור).