לקו"ש חל"א תרומה א | יש עניינים בשיחה ובביאור שלא הובאו בדרשה, ועל כן מומלץ לעיין בשיחה טרם הדרשה!
פתיחה
נא לפתוח את החומשים בפרק כה, פסוק ד. אבקש ממך, ר' זונדל, לקרוא את הפסוק בקול רם:
וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.הפסוק מדבר כאן כמובן על רשימת המצרכים הדרושים לבניין המשכן, כשביניהם מופיעים המוצרים הללו.
ר' איסר, תקרא בבקשה את רש"י:
ותכלת - צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק (מנחות מד, א):
וארגמן - צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן:
ושש - הוא פשתן:
ועזים - נוצה של עזים לכך תרגם אונקלוס וּמְעַזֵּי הבא מן העזים ולא עזים עצמן שתרגום של עזים עזיא.מה רש"י אומר?
[לשמוע את הקהל]
בפשטות מבקש רש"י להסביר לנו מה זה בדיוק 'תכלת' ו'ארגמן' ו'שש' או 'עזים' (לא ממש עזים אלא שער עזים).
השאלות
אבל תסתכלו טוב ברש"י, האם הוא באמת מסביר מה זה?
נקח למשל "ארגמן", ונניח שאנחנו לא יודעים מה זה ארגמן, וכעת קראנו רש"י – מה בדיוק הוא הסביר לנו? ש"ארגמן" זה "צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן"?! חזרנו בדיוק לנקודת הפתיחה! אם רש"י היה אומר רק "מין צבע ששמו ארגמן" לא הייתי כועס, אבל רש"י חושב שאני יודע מה זה ארגמן, וחשוב לו להסביר לי שזה "צמר צבוע", למה?
נקח את המילה "שש", מה רש"י מסביר – שזה פשתן. נכון? האם כאן זו הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את המילה 'שש'? אם תיזכרו, על יוסף הצדיק נאמר (מקץ, מא, מב) –"וילבש אותו בגדי שש", ושם רש"י לא הסביר כלום!
ומה עם "תולעת שני" – את זה רש"י שכח להסביר...
נראה לי אם כן, שממש לא הבנו את רש"י.
הביאור
השאלה שהציקה לרש"י היא אחרת לגמרי: בני ישראל מסתובבים במדבר, ומקבלים ציווי "ויקחו לי תרומה" – אז כשמדובר על "זהב כסף ונחושת", אנחנו הרי יודעים שיש להם. כי הרי הם הוציאו ממצרים "כלי כסף וכלי זהב ושמלות", ויש גם את ביזת הים. אבל מאיפה יש להם דליי צבע? מאיפה אמורים להיות להם "תכלת, וארגמן" למשל? כשיצאו לדרך ולא הספיקו אפילו לאפות לחם, היה להם מספיק זמן ופניות הדעת לסחוב קופסאות צבע "אולי נצטרך"?
והתשובה של רש"י: באמת לא מדובר כאן על צבע אלא על "צמר צבוע". לבני ישראל הרי היה המון צאן, זוכרים איך משה מתעקש עם פרעה "וגם מקננו ילך עמנו", "בצאננו ובבקרנו נלך". מאז שבאו למצרים עסקו לרוב בגידול צאן, אז בוודאי שהיה להם תעשייה של צמר, ובין היתר היה להם "צמר צבוע" בכל מיני צבעים. וכאשר יצאו ממצרים, היה בידיהם מן המוכן "צמר צבוע בדם חילזון", ו"צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן".
זו גם הסיבה לכך שרש"י מפרש דוקא כאן ש"שש" זה פשתן. כשקראנו את הסיפור על יוסף שהלבישו אותו "בגדי שש" לא הפריע לנו מה זה בדיוק "שש". אבל עכשיו כשקוראים שבאמצע המדבר הם מביאים "שש", נשאלת השאלה, מאיפה יש להם? – ועל זה רש"י עונה שמדובר בפשתן, הגידול הלאומי של מצרים, כפי שכבר הוזכר בספר בראשית (ב, יא) שמצרים מתאפיינת בגידולי פשתן. ומובן מאיפה יש להם!
וכעת גם נבין מדוע רש"י לא מפרש את המילים "ותולעת שני". המפרשים הסבירו ש"שני" זה צבע, ו"תולעת" זה "צמר" (רשב"ם כאן). רש"י, שלא מחפש להסביר לי צבעים אלא רק לענות על השאלה מאיפה היה להם במדבר – לא צריך להסביר על "תולעת שני", כי אם "תולעת" זה צמר, אז כבר ברור מאיפה יש להם במדבר צמר צבוע בכל הצבעים שיש.
הרחבות ואגדה
ולסיום, בעקבות הרש"י הזה הנה רעיון מעורר לב של הרבי על הרש"י הבא:
שימו לב שבפסוק הבא על הפסוק "ועצי שטים" רש"י שואל בפירוש: "ומאין היו להם במדבר?"
- דרך אגב, הט"ז מסב את תשומת הלב שרש"י פותח באות וא"ו "ומאין", והוא שואל מדוע רש"י לא פותח ישירות "מאין היו להם במדבר", הוא מתרץ מה שהוא מתרץ. אבל לפי הביאור שכרגע למדנו – זה נפלא. רש"י בסך הכל ממשיך ברשימת ההסברים "ומאין היו להם במדבר" -
ומה רש"י עונה שם, אקרא בקול:
"פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים"הרבי מסביר את הרש"י הזה בדרך הדרוש:
רבי תנחומא מלשון נחמה. יעקב אבינו הביא איתו ארזים מארץ ישראל שעמדו להם באמצע מצרים. הארזים גבוהים ובולטים. כשבני ישראל עבדו בפרך, ולרגע חשבו שאין תקוה, כשהם רצו סביב עצמם ראש-זנב, בוקר-ערב, ולא היה להם הזמן אפילו לקוות, להאמין, לצפות. תמיד יכלו להרים את הראש ולהביט על הארזים, לראות מול עיניהם ארזים גבוהים מארץ ישראל, ארזים שלא נגע בהם הגלות, ארזים המסמלים את העובדה שאמנם אנחנו כאן, אבל אנחנו לא "מכאן". כל המצב הנוראי הזה הוא זמני ועומד להתבטל ולעבור מן העולם, והנה כאן לנגד עינינו ה"ארזים" מארץ ישראל – שאותם נקח אתנו יחד, כשנצא מכאן ונחזור לארץ ישראל. ואתם נבנה לה' משכן במדבר!
הארזים הללו היו טל תחיה לנפשות השבורים בגלות האיומה!
ההוראה
וגם בגלות שלנו, הגלות הנוראה שאנחנו בסיומה – גם בה יש "ארזים מארץ ישראל", שאם רק נביט בהם, נתרומם ונתגבר על הקושי היומיומי של הגלות האיומה –
הארזים הם כדברי הפסוק "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" – הצדיקים. צדיקי האמת שעמדו לעם ישראל בכל הדורות היו אנשים "מארץ ישראל", במובן המטאפורי כמובן. הרבי למשל היה יהודי שהספיק את הפוגרומים הצאריים, מלחמת העולם הראשונה, ברלין של אחרי 1933, מלחמת העולם השנייה – אבל הוא עצמו היה מעל לזה לגמרי. הוא כאילו היה שם ולא היה שם בבת אחת. אף אחד לא יכול לומר שהרבי היה יהודי גלותי, למרות כל המקומות שבהם הוא היה.
הרבי היה יהודי של "ארץ ישראל", יהודי של גילוי אלוקות, של דביקות בה', של תקוה ואמונה בלתי פוסקת בגאולה האמיתית והשלמה שהנה הנה כבר מגיעה!
וכשמסתכלים על הרבי, לומדים את תורתו, חושבים על ההדרכות שלו – יש לנו הזדמנות להרים את הראש מתוך היומיום הנוראי שלנו (ולנו הוא לא נראה נוראי כי התרגלנו, אבל רק תקשיבו איך הרבי מדבר על היומיום של הגלות, בלי בית המקדש ובלי גאולה) – ולהיזכר שיש אופק, שיש מציאות אחרת. והיא עומדת לקרות, בקרוב ממש!