שליחות מסתורית
"לך אל תלמידי, הגאון ר' חיים רפפורט מלבוב, ומסור לו מכתב זה", הורה הבעל שם טוב לר' משה מעשל, אחד מצעירי תלמידיו.
ר' משה מעשל האזין בתשומת לב להוראותיו המפורטות של הצדיק, בנוגע לאופן ביצוע השליחות המוטלת על הגאון מלבוב וחלקו שלו במשימה, נטל את האיגרת ויצא לדרך.
•
השמים קדרו ומטר עז ניתך ארצה. הרקיע הואר בברקים מסמאי עיניים וקולות הרעמים הרעידו לבבות.
"נצא לדרך?", שאל העגלון בחשש. "אולי עדיף לדחות את הנסיעה?", העז להציע. מי היה מאמין? שסערות שכאלו תתחוללנה באמצע תמוז?
ברם, ר' חיים נענע בראשו לשלילה. מורו, הבעל שם טוב הקדוש, ציין תאריך מדויק לביצוע השליחות. אסור להתמהמה.
הנסיעה, הקצרה בדרך כלל, מהעיר לבוב אל היער הסמוך, הפכה, בשל מזג האוויר הסוער, למסע מתיש ומייגע. המרכבה שקעה ברפש, המושכות ניתקו, הגלגל נפל. המכשולים בדרכם היו רבים מספור. אך ר' חיים ומלווהו, ר' משה מעשל, סירבו להיכנע.
לאחר שעות ארוכות עצרה העגלה בקרחת יער גדולה.
"הגענו", הכריז ר' חיים, וירד אל האדמה הבוצית. זה המקום המדויק שצוין במכתבו של הצדיק.
לפתע הבריק ברק ונשמע קול רעם מחריד. השמים הפכו שחורים, כמו בשעת ליל. העגלון רעד מפחד, הסוסים נעמדו על רגליהם האחוריות והשמיעו צהלות בהלה מעוררות רחמים.
ר' חיים התעלם מהסערה, התיישב על גזע עץ כרות, פתח את ספר "משנה תורה" של הרמב"ם והחל ללמוד את הפרקים הראשונים של הלכות ברכות. כך הורה לו הרבי במכתבו.
בעודו לומד פסק המטר, התפזרו העבים, והשמש נראתה ברקיע.
ר' משה מעשל פתח את ספר התהלים, והחל למלמל מזמורים.
חלפו ארבע שעות.
"צמא אני", אמר פתאום הגאון ר' חיים, מרים ראשו מן הספר.
ר' משה מעשל והעגלון הביטו סביבם. שרידים של מבנים, שנותרו בקרחת היער, העידו כי המקום שימש בעבר למגורי בני אנוש. באר בעלת דפנות שבורות נראתה בין החורבות.
השניים קרבו אל הבאר והציצו לתוכה. "אפילו לא טיפה אחת", נאנח ר' משה מעשל.
לאחר חיפושים גילו מעיין נובע בין העצים, לא הרחק מקרחת היער.
הם שתו, נטלו ידיהם והתפללו מנחה.
בכך תמה שליחותם, והם שבו ללבוב.
•
חלפו חודשים מספר, ור' חיים רפפורט הגיע למז'יבוז', אל הבעל שם טוב.
"מאז הנסיעה נפתחו עיניי ולבבי בתורה ובעבודת ה'", סיפר הגאון, והודה לרבו ששלחו ללמוד בקרחת היער. "חש אני כי זכיתי לקבל מזיוה של נשמה קדושה", אמר.
בעת סעודת השבת החליט הצדיק כי הגיעה העת להסיר את לוט המסתורין האופף את השליחות אל היער, ופתח בסיפור מופלא.
•
בין תלמידי המהר"ל מפראג היה תלמיד חכם ושמו רבי שמואל צדוק. גאון גדול היה האיש, אך כמה חסרונות בולטים היו באישיותו והתנהגותו. חוץ מלימוד התורה, אהב הוא ללמוד חכמות זרות, זלזל מאד בדרך המקובלים, ולעג להידורי מצוה. כשהתבקש לפסוק בענייני הלכה, נהג להקל מאד בפסק הדין.
פעם פסק להיתר בשאלה שאסרו אחרים, ורבו, המהר"ל מפראג, הוכיחו על כך בצורה קשה וחריפה מאד. בעקבות הביקורת שהוטחה כלפיו, החליט ר' שמואל צדוק לעזוב את פראג, והתיישב עם בני משפחתו בלבוב.
שני בנים היו לר' שמואל צדוק. הבכור, ר' משה, היה תלמיד חכם בעל מוח חריף במיוחד. בדומה לאביו, נמשך גם הוא ללימודי החכמות החיצוניות וזלזל בדרך המקובלים.
הבן הצעיר, ר' יהודה אריה, לא ניחן בכישרונות כה מזהירים כאחיו. הוא אמנם קבע עיתים לתורה, אך גם עסק במסחר. בניגוד לאחיו, היה ר' יהודה אריה ירא שמים בתכלית, למד מתוך ספרי מוסר, וכיבד חסידים ואנשי מעשה.
•
אחרי פטירתו של ר' שמואל צדוק פרק בנו בכורו עול מלכות שמים. הוא קנה לעצמו אחוזה לא הרחק מן העיר, ואירח בביתו המרווח מלומדים נוכריים. שתה עימם יין נסך, והשיל מעצמו כל סממן יהודי. לא כיפה ולא טלית קטן, לא שבת ולא מועד. למרות הידרדרותו הרוחנית של משה, לא מש התלמוד משולחנו. אכל נבילות וטריפות, אך המשיך לצלול לעומק הסוגיות, נהנה מן האתגר השכלי.
ר' יהודה אריה הצטער מאד בגין מצבו הרוחני של אחיו הבכור. לעת זקנתו החל לסבול מחושים בליבו, והרופאים פסקו שהתרופה היחידה לכאב המעיק היא מעבר דירה. כל זמן שישהה בקרבת אחיו האפיקורס, לא יימצא מזור למחלתו ולכאבי ליבו.
ר' יהודה אריה לקח עימו את נכדיו, ונסע לפראג, עיר הולדתו. שם התמנה לאחד מפרנסי הקהילה, ושלח את הנכדים ללמוד אצל ר' יום טוב ליפמן הלר, בעל "תוספות יום טוב", מתלמידיו המובהקים של רבי אליהו בעל שם מוורמייזא. ר' יום טוב לימד את תלמידיו תורת הנגלה וגם קבלה, והדריך אותם לקרב ולכבד כל יהודי באשר הוא.
בהמשך זכו אחדים מנכדיו של ר' יהודה אריה ללמוד אצל רבי אליהו בעל שם בכבודו ובעצמו.
השהייה הרחק מלבוב היטיבה עם ליבו של ר' יהודה אריה. כאן לא שמע עוד על מעללי אחיו הכופר, ויכול היה לרוות נחת מצאצאיו באין מפריע.
•
רק אדם אחד דאג להזכיר לו מדי פעם את כאבו. היה זה ר' אלימלך הישיש, חברו של אביו המנוח.
ר' יהודה אריה נהג לבקר את ידיד אביו, ושב מן הביקורים הללו כשליבו דווה. "אביך נענש מן השמים. בגלל זלזולו בתלמידי חכמים יצא בנו לתרבות רעה", היה אומר ר' אלימלך, ור' יהודה אריה היה משפיל עיניו ונאנח אנחה חרישית.
פעם התלווה ר' אברהם משה, נכדו של ר' יהודה אריה, אל סבו, לביקור בביתו של ר' אלימלך הישיש.
הזקן דיבר כהרגלו על עונשו של ר' שמואל צדוק, ופניו של ר' יהודה אריה הביעו יגון עמוק.
צערו של הסב נגע מאד לליבו של הנכד. הוא זכר את חידושי התורה העמוקים של סבו זקנו, ר' שמואל צדוק, וריחם על נשמתו, המתייסרת בעולם האמת בגלל זלזולו בתלמידי חכמים.
באחד הימים פנה אל מורו ורבו, ר' אליהו בעל שם, ושאל: "כיצד אוכל להציל את נשמת סבי זקני מהעינויים הנוראים ולתקנה ולהביאה למנוחת עולמים?".
ר' אליהו השיב כי ישלח שלושה מתלמידיו לייחד ייחודים ולכוון כוונות על קברו של ר' שמואל צדוק. "ואילו אתה תדאג לנשמת דודך הזקן, משה. סע אליו ועורר אותו לתשובה!", הורה הצדיק.
ר' אליהו מסר לתלמידו סדר עבודה מיוחד, הכולל כוונות וייחודים, שבעזרתם יצליח לעורר את דודו לתשובה.
•
"ברוך הבא בצל קורתי!", קרא בעל הבית, פותח את הדלת לרווחה.
ר' אברהם משה סקר את הדמות הניצבת בפתח. 'האיש נראה צעיר מגילו', הרהר לעצמו, 'חסון ובעל כתפיים רחבות... ולבושו – כשל נכרי...'.
"היכנס, אל תתבייש", הפציר משה הישיש באורחו הלא מוכר. מעטים הם היהודים המעזים לחצות את מפתן ביתו, ותלמידי חכמים אינם מתארחים אצלו לעיתים קרובות. הצעיר שעומד בפתח נמנה, על פי חזותו, עם יושבי בית המדרש. סוף סוף יוכל ללמוד בחברותא וללבן סוגיה טובה...
כרך של מסכת סנהדרין היה מונח על השולחן.
בעל הבית התחיל לקרוא מתוכה בניגון מסורתי של לימוד גמרא, בעוד כלב גדול רובץ לרגליו.
ר' אברהם משה הביט בפניו הגסות של הזקן, ששנים ארוכות טמטם את מוחו ואטם את ליבו באכילת נבילות וטריפות. ראה את עיניו האדומות משתיית יין. הסתכל על שער ראשו הארוך ושפמו המסודר, ותחושת קבס טיפסה אל גרונו.
"האפשר ללמוד תורת ה' בגילוי ראש?!", העיז ושאל בתוכחה. "כיסוי הראש מסמל ומבטא את אימת האדון העליון. מי שאין לו אדון, אינו זקוק לכיסוי", השיב הדוד בהתרסה שלווה, ומשה נחרד מהדברים האיומים והנוראים...
•
בערב הגיעו אורחים אל האחוזה. נוכרים ונוכריות ירדו מן הכרכרות, והתהוללו כל הלילה.
ר' אברהם משה ישב בחדרו, שמע את קולות השירה והצחוק הפרוע, ומעיניו זלגו דמעות.
בבוקר, בעת תפילת שחרית, קרא ר' אברהם משה את הפסוק "זכר רב טובך יביעו" מתוך כוונה מיוחדת. רבו מסר לו כוונה נסתרת שמעוררת באדם זיכרונות רדומים מראשית ילדותו.
לאחר התפילה נטל מזוזה שקיבל מרבו, וקבע אותה בפתח.
כשהבחין בעל הבית במזוזה, קרא בהתרגשות גדולה: "כבר שלושים שנה לא ראיתי מזוזה, לא תפילין ולא ספר תורה!".
כתפיו רטטו מבכי. לנגד עיניו חלפו ימי ילדותו. "זוכר אני כיצד אימי הצדקת הייתה מרימה אותי אל המזוזה כדי שאנשקה, פעמיים בכל יום", דיבר בקול חרישי ועורג. "אבי היה מביט במעשיה ולועג לה. "מדוע את מלמדת אותו לנשק עור של בהמה?", היה מגחך, והיא בוכה. כשגדלתי מעט הייתה נותנת לי לנשק את רצועות התפילין, ואבי מתלוצץ עוד ועוד...".
שעות ארוכות סיפר משה את זיכרונותיו היהודיים הרחוקים כל כך.
הקליפות נשרו זו אחר זו. הדמעות זלגו מעיניו, מכבסות את נפשו המיוסרת.
"הזיכרונות מעוררים בי תשוקה לשוב אל דרך אבותיי", קרא, נרגש ומופתע מעצמו, וביקש להניח תפילין.
שבוע שלם נמשכה עבודתו של ר' אברהם משה בבית דודו. בסופו של אותו שבוע היה משה בעל תשובה גמור. הוא נטש את אחוזתו ועבר לדור בקהילה יהודית. תשעה חודשים תמימים, עד יומו האחרון עלי אדמות, לא החליף מילה עם איש, אכל פת במלח ושתה מים במשורה וחילק את כספו לצדקה.
כשעלתה נשמתו השמימה, פסק בית הדין שעליה לסבול עינויים בגיהינום במשך מאה ושבע עשרה שנה, עד שתזדכך ודברי התורה שלמד משה בטומאה יזכו להיטהר.
•
"לפני חודשים אחדים תמו שנות הייסורים של נשמת משה, ושלחתי את הגאון ר' חיים רפפורט להעלות את דברי התורה משבי הקליפות", המשיך לספר הבעל שם טוב.
"כוחות הסטרא אחרא [=הצד האחר, היפך הקדושה] והטומאה ידעו על השליחות החשובה, וניסו להפריע לר' חיים בכל מחיר. אך, בעזרת ה' יתברך, השליחות הצליחה.
"בנסיעה זו התקיימה גם שליחות נוספת.
"מיום שהבדיל הקב"ה בין מים העליונים למים התחתונים, בוכים המים התחתונים ומתחננים לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא כבתחילה. כל המעיינות שואפים שיעשו על ידם דבר מצוה ובכך יזכו לעלייה.
"בכייתם של המעיינות עלולה להימשך אלפי שנים, עד שיגיע יהודי, ירחץ בהם את ידיו כהכנה לתפילה, יברך עליהם ברכת "שהכל" ו"בורא נפשות".
"ביער, ליד אחוזתו של משה בן ר' שמואל צדוק, נמצא מעין, אשר אלפי שנים, מאז בריאת העולם, לא השתמש איש במימיו לקדושה. כאשר שתו ממימיו בברכה ראשונה ואחרונה, ורחצו את ידיהם לתפילת מנחה – נושע המעיין.
"וזהו עניין ההשגחה הפרטית. לכל נברא יש את זמן עלייתו ועל ידי מי יתעלה, וכל נשמה ונשמה יש לה תכליתה, מה ובאיזה מקום עליה לתקן".
ליקוטי דיבורים, חלק ד, עמ' תקצו. שיחות קודש, תשל"ד, חלק ב, עמ' 280