עקידת האתרוג
כהרגלו, הסב הבעל שם טוב לסעודת מצוה בחברת תלמידיו הצדיקים. באמצע הסעודה שקע הבעל שם טוב בדבקות לשעה ארוכה. פניו היו מהורהרות, וניכר היה שהוא מנותק לגמרי מהנעשה סביבו.
כל אותה עת נותרו התלמידים שקטים ומכונסים בתוך עצמם, מביטים אל פני רבם, אך נזהרים שלא להפריע לו. שמא משהו מעיק על ליבו? ברם, כשראו התלמידים שרבם שקוע בשרעפיו זמן רב מהרגיל, החלו בניסיונות שונים לעוררו.
התלמידים ידעו כבר מה לעשות במקרים כאלו כדי לעורר את רבם. תחילה שוחחו בענייני תורה, אחר כך ניגנו ניגון של דבקות ואחריו ניגון של שמחה. אך הפעם, כל מאמציהם לא הועילו. הבעל שם טוב נותר אחוז בשרעפיו, שקוע במחשבותיו.
התלמידים החלו דואגים. הם כלל לא הבחינו בר' דוד, היהודי הכפרי, שנכנס בצעדים מהוססים אל החדר. הוא חמק פנימה והצטנף בירכתי בית המדרש.
לתדהמת כולם, התנער לפתע הצדיק מכל הגיגיו, הפנה את ראשו לאחור, והבחין בר' דוד, היהודי הפשוט. הוא הזמינו להצטרף אל השולחן, ואף הושיבו בראש השולחן, סמוך אליו. אם לא די בכך, לקח הבעל שם טוב צלחת מלאה במאכלים, וקירב אותה אל היהודי הכפרי. הוא אף דאג למלא את כוסו ביין, תוך שהוא דוחק בר' דוד לסעוד את ליבו...
ר' דוד חש אי נוחות רבה מהמעמד ומהקירוב המיוחד שזכה לקבל מהבעל שם טוב. סומק עלה על לחייו בשעה שרכן על צלחתו כדי לקיים את ציווי הרבי.
התלמידים, וביניהם גם המגיד ממזריטש, הביטו משתאים במתרחש לנגד עיניהם. היה ברור להם כי הופעתו ש בבית המדרש היא שעוררה את רבם והחזירה אותו לעולם הגשם. אולם, כיצד? כיצד ייתכן שחבורת התלמידים הקרובים לא הצליחה בעבודתה הקדושה לעורר את הרבי, ודווקא יהודי פשוט כר' דוד הצליח במשימה?!
הבעל שם טוב הרגיש בשאלתם של התלמידים. הוא שלח את ר' דוד לשליחות כלשהי מחוץ לכותלי בית המדרש, והסביר לתלמידיו את פשר הדברים. "רוצים אתם לדעת מה מהותו ש הכפרי?", שאל הבעל שם טוב את התלמידים, והמשיך מיד, "מאז עקידת יצחק לא היה ניסיון כה קשה בו עמד יהודי בצורה כה מופלאה, כמו הניסיון של יהודי זה".
הבעל שם טוב החל מגולל בפני תלמידיו את סיפור הדברים: ר' דוד זה עמל לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו במלאכות מזדמנות. המזל לא מאיר לו פנים, ופעמים רבות סובלים רעייתו וילדיו מחרפת רעב. הדבר אינו מונע ממנו לעבוד את ה' בשמחה ובתמימות.
בשנה שעברה, בחג הסוכות, כשראה ר' דוד את האתרוגים היפים והמהודרים של עשירי העיירה, גמלה בליבו ההחלטה לאסוף פרוטה לפרוטה במשך כל השנה כולה, ולקראת חג הסוכות לקנות אתרוג מהודר שבמהודרים, לקיים את המצוה הגדולה והנשגבה בהידור רב.
כך היה. שנה שלימה חסך ר' דוד פרוטה לפרוטה לצורך המטרה הנכספת, עד שסכום כסף גדול הצטבר בידיו. בהגיע ערב חג הסוכות, לקח ר' דוד את חבילת המטבעות, והלך בשמחה גדולה לשוק ארבעת המינים. הסתובב ר' דוד בין דוכני האתרוגים, ובאחד מהם מצא אתרוג מהודר, צהוב, נקי מכל רבב, פרי הדר של ממש! בשמחה מסר את צרור הכסף למוכר, ובתמורה קיבל לידיו בהתרגשות את האתרוג המהודר, משאת נפשו.
לאושרו ש לא היה גבול. הוא ארז את האתרוג המהודר, ונחפז לביתו, להניח את האתרוג היקר במקום שמור. הוא מיאן להאמין שעלה בידו להשיג אתרוג כה נאה.
כשנכנס לביתו, הבחינה רעייתו כי שרוי הוא במצב רוח עליז במיוחד. היא, לעומת זאת, הייתה עצובה. הן החג קרב ובא, ובבית אין כל.
"מה הסיבה לשמחה הגדולה?", שאלה האישה את בעלה. "הביטי נא, אשתי היקרה", השיב לה ר' דוד בחדווה גדולה, והושיט לה את האתרוג המהודר.
אשתו ש לא האמינה למראה עיניה. במקום לחסוך כסף על מנת לפרנס את בני הבית בכבוד, רכש בעלה אתרוג מהודר בדמים כה מרובים... היא איבדה את עשתונותיה, ובכעס רב נגסה בשיניה את הפיטם הבולט של האתרוג הצהבהב.
האתרוג המהודר הפך בין רגע לחפץ דומם, חסר כל ערך. אתרוג פסול. ר' דוד לא יוכל לקיים בו את המצוה שכל כך השתוקק לה. הניצוץ בעיניו ש כבה.
חיש מהר התעשת ר' דוד וכבש את סערת נפשו. "כנראה צודקת את", הפטיר לעבר אשתו ופנה לסייע בהכנות לחג. 'באמת, אולי לא יאה לו, ליהודי פשוט שבפשוטים כמותי, להתאוות לאתרוג כה נקי ומהודר...', הרהר בינו לבין עצמו.
נקל לתאר את הצער העמוק שמילא את ליבו ש כשנאלץ באותה שנה להתייצב שוב בתור הארוך שהשתרך בבית הכנסת כדי לברך על אתרוג הקהילה עם יתר העניים. עני כה מרוד היה ר' דוד, שלצורך השגת פרוטות בודדות עבור תשלום דמי החברות באתרוג הקהילה, הוא נאלץ למשכן את אחד מכלי הבית.
למרות זאת, ר' דוד באמת ובתמים לא כעס על אשתו. הוא לא דיבר עימה מאומה בעניין הזה, לא במהלך החג עצמו וגם לא בימים שאחר כך. אדרבה, בראותו את כעסה הרב והצער שהסבה לה רכישת האתרוג, הוא התאמץ בכל כוחו לשמח אותה בחג.
"מבינים אתם, תלמידים יקרים?", סיים הבעל שם טוב את סיפורו. "הניסיון שעמד בפני ר' דוד הוא ניסיון קשה מנשוא. אך ר' דוד, היהודי הכפרי הפשוט, עמד בו באופן מעורר השתאות. אין אנו יכולים לשער את גודל הנחת רוח שגרם המעשה בכל הרקיעים. מאז עקידת יצחק לא עמד יהודי בפני ניסיון כה קשה, ולא גרם קורת רוח כה רבה במרומים".
ספר השיחות, תרצ"ו, עמ' 148. שיחות קודש, תשכ"ז, עמ' 170