עקידת יוסף יצחק
נאות דשא. שלווה פסטורלית. שדות מוריקים ומי נהר זורמים ברשרוש חרישי.
האב והבן צועדים זה לצד זה בין השבילים. האב מדבר, מספר, מבאר, מדריך ומכוון, והנער בולע בשקיקה את הדברים.
יוסף יצחק מחכה בקוצר רוח לשעת הטיול המשותפת. שעה יקרה במחיצת האב הדגול. רגעים נדירים של קירבה מיוחדת. לו הגיעו לנאות דשא רק בשביל שעה זו – דיינו...
•
ביום רביעי, י"א בתמוז, בשעת הטיול היומי, אמר האבא, הרבי הרש"ב: "הערב תתפלל באריכות, תאמר "על חטא" בקריאת שמע שעל המיטה, ותקרא "תיקון חצות". בבוקר עליך לקום בהשכמה".
עם שחר נכנס יוסף יצחק אל חדרו של אביו.
"מזל טוב, היום מלאו לך חמש עשרה שנה. חמש עשרה הוא מספר מכובד", אמר הרבי בהתרגשות, ומיד המשיך, "לך, טבול בנהר, התפלל שחרית במתינות ונצא לדרך, לליובאוויטש".
הדרך ממקום הנופש אל העיירה ליובאוויטש נמשכה שעות אחדות. במהלך הנסיעה דיבר הרבי על העליות של נשמות הצדיקים בעולמות העליונים, עליות שבכל יום, עליות בשבתות ובמועדים, ובעיתות שמחה של צאצאיהם של הצדיקים.
•
האב והבן נכנסו לבית המדרש הצמוד ל"אוהל", מקום קבורת אבותיו של הרבי.
הרבי ניגש אל ארון הקודש, הסיט את הפרוכת, ופתח את הדלתות לרווחה. הביט בספרי התורה, ואמר: "אני מביא היום את בני לעקידה... אברהם אבינו, עליו השלום, עקד את יצחק בנו כך שלא יהיה בו פסול, חס ושלום. כך גם אני רוצה שהעקידה תהיה כפי הרצוי...".
קולו נשנק, והוא פרץ בבכי. כתפיו רטטו, ודמעות רותחות התגלגלו על זקנו.
הנער הביט באביו, מתקשה להבין את המתרחש לנגד עיניו. לאחר רגעים מספר הצטעפו גם עיניו בדמעות, והוא החל להתייפח.
הרבי נרגע קמעה, ולמד עם בנו מתוך ספר התניא את אגרת הקודש "חגרה בעוז מתניה".
אחר הביט בבנו יחידו, ואמר לו בקול רועד מהתרגשות: "בפניהם של האבות הקדושים אני רוצה לכרות איתך ברית".
הוא העמיד את יוסף יצחק לפניו, הניח עליו את ידיו הקדושות, והמשיך: "מהיום אני מוסר לך את העבודה בעסקנות הכלל, בעניינים גשמיים ורוחניים.
"ראשית העבודה מתחילה מ"מותניים", ואחר כך באים השכל והמידות. מותניים זקוקים לחגורה, ומהי החגורה? "עוז", "חגרה בעוז מותניה". עוז הוא מסירות נפש, ומסירות נפש פירושה - כך ולא אחרת!".
הרבי דיבר באריכות על מהות מסירות הנפש. אחר כך נכנס אל ה"אוהל".
יוסף יצחק נותר לבדו בבית המדרש השקט והריק. פתח ספר תהילים, והחל לקרוא ברגש מזמורים.
מעבר לקיר נשמע קולו של הרבי, הקורא תהילים מתוך בכיות עצומות. הנער חש כי הוא מאבד את עשתונותיו. הדמעות זלגו מעיניו והרטיבו את הספר הפתוח.
לפתע נפתחה הדלת. "היכנס ל"אוהל"", הורה הרבי. "סבך, הרבי המהר"ש, ואבי סבך, הרבי ה"צמח צדק", יברכו אותך".
אימה ופחד נפלו על הנער. הוא ניצב כמאובן, לא מסוגל להזיז איבר. לבסוף אזר עוז ונכנס ל"אוהל".
הרבי הדליק שבעים ושניים נרות שמן. הלהבות התנועעו בקצב מסתורי. אחר אחז האב בידו של הנער וקרבו אל המצבות. הניח את ידיו הקדושות על ראשו, וברך אותו בקול חנוק מדמעות.
הנער הביט בדמעותיו של אביו, הנושרות ארצה ללא מעצור, ורעד חלף בגוו. רגשותיו גאו בקרבו. מה שהיה היה. תמה הילדות. מעתה נפתח פרק חדש.
•
בן יחיד ואהוב. יורש העצר. יכול היה לשבת בבית המדרש בשלווה, בעוד אביו הרבי ואמו הרבנית רווים נחת מהישגיו החינוכיים הרוחניים.
אך אין זו דרכה של ליובאוויטש. האב עקד את בנו היחיד. השליך אותו לים סוער.
יוסף יצחק בן החמש עשרה הפך למזכירו האישי של אביו, וגם לנציגו ושליחו. הוא נסע לשליחויות רבות, מורכבות ומסוכנות. נפגש עם אישים בעלי השפעה והשתתף באסיפות גורליות, למען כלל ישראל.
בין הגלים הגועשים, בדור של תהפוכות, נלחם על גורלה של היהדות. ניצב כסלע איתן מול אויבים מבית ומחוץ, אויבים של הגוף היהודי ושל הנשמה האלקית.
באומץ ובגבורה, בחכמה ובתושייה, הצליח לבטל גזירות רבות. ואביו הרבי מעולם לא אמר לו לעצור, להיזהר, לחוס על עצמו. אדרבה, האב דרש מבנו – "עד מסירות נפש, כך ולא אחרת!...", לא לוותר, לא להתפשר!...
ספר השיחות (לה"ק), תש"ד, עמ' קלב. תש"ה, עמ' קו, קיח