תחיית המתים
שני אברכים מהעיר נעוול נסעו פעם אל רבם, הרבי המהר"ש. האחד היה למדן ויודע ספר, ואילו חברו יהודי פשוט ותמים.
כשהגיעו השניים אל מחוז חפצם, קיבל הרבי ל"יחידות" תחילה את האברך הלמדן. הלה ביקש מהרבי הוראות כיצד לעבוד את ה' בחיי היום יום, ונענה: "בשעת התפילה עליך לאחוז בסידור בידך ולהתפלל מתוכו!".
האברך החשוב נעלב. הוא ציפה לקבל הדרכה הקשורה לדרך לימוד, עבודה השייכת לבעלי סגולה, והנה, הרבי מורה לו עניין כה פשוט השייך לעמי הארץ... לא יכול היה האברך להתאפק, הרהיב עוז בנפשו, ואמר לרבי: "מניסיוני, רבי, דווקא כשמכסים בטלית את הפנים בשעת התפילה, ומתפללים בעיניים עצומות, ולא מתוך הסידור, הכוונה היא נעלית יותר".
"שוטה שכמותך!", גער בו הרבי. "וכי מה תכוון בדעתך בשעת התפילה? "הללוי-ה" על הקרש?!".
יצא האברך מבוהל ומפוחד מתשובת הרבי החריפה, ולא הבין את פשרה. מה עניין "הללוי-ה" לקרש?... הוא פנה אל זקני החסידים וביקשם לעזור לו להבין את דבריו המוזרים של הרבי, אך גם הם לא השכילו לעמוד על פשר דבריו של הרבי. מאוחר יותר ישב האברך והתעמק שעות מרובות, אולי יעלה בידו להבין את דברי הרבי.
לאחר זמן מה נזכר במעשה שקרה לו עצמו: פעם, בעת תפילת שחרית, צעד לאורך בית המדרש, מקצה לקצה, תוך מלמול מילות התפילה. בעודו מתהלך אנה ואנה, הבחין בקורה ארוכה המונחת על הרצפה, ואורכה כאורך חלל בית המדרש. מאחר שאחז בתפילתו ב"פסוקי דזמרה", מזמורי התהלים הפותחים ומסיימים ב"הללוי-ה", החליט, במין פיזור נפש, להתחיל ב"הללוי-ה" של אחד המזמורים בעודו עומד בקצה האחד של הקורה, ולסיימו בדיוק כשיגיע לקצה השני...
מיד נתחוורו לו דבריו הסתומים של הרבי בקשר ל"הללוי-ה על הקרש"...
•
כשנכנס האברך השני, הפשוט, אל הרבי ל"יחידות", הוא ביקש את ברכתו הקדושה. הרבי הורה לו להתמיד לקרוא בכל רגע של פנאי את התנ"ך בתרגום לאידיש. אף הוא, כקודמו, לא ירד לעומק דבריו של הרבי. אולם, כיוון שידע כי אין להרהר אחר דברי הרבי, קיים את ההוראה בדיוק כפי שהצטווה.
בליל חורף אחד חזר לביתו בשעה מאוחרת, פשט את מעילו העבה, ובלי משים השליכו על מיטת בנו התינוק. כשנח מעט, סיפר לאשתו ממה שעבר עליו בימים האחרונים כשנפקד מן הבית, ולאחר מכן פנה לראות את שלום בנו התינוק. הוא הרים את מעיל הפרווה שהניח במיטה לפני זמן קט, ונחרד. התינוק נחנק למוות. גופו הזעיר היה מוטל מתחת למעיל ללא רוח חיים.
הוא לא איבד את עשתונותיו, ובעוד האם הזדרזה להזעיק רופא, טלטל את התינוק מצד אל צד, שפשף את גופו, ועשה פעולות החייאה נואשות. כשחזרה האם עם הרופא, נדהמה לגלות את בעלה, אבי הילד, יושב לו על כיסאו ומשחק להנאתו עם תינוק בריא ושלם.
"מאז שהרבי ציווה עליי ללמוד תנ"ך מתורגם לשפתי, אני מנצל כל רגע פנוי ללמוד תנ"ך", הסביר האברך בפשטות. "לאחרונה למדתי כיצד החיה אלישע את בן השונמית. היום, כשראיתי את שקרה לתינוק, נזכרתי בסיפור זה. גחנתי במהירות על גוף התינוק ונפחתי על פיו עד שהוא התעורר וקם לתחייה".
כוחה של אמונה פשוטה ותמימה...
שמועות וסיפורים, חלק ג, עמ' 188