המת החי
סמוך למז'יבוז', מקום משכנו של הבעל שם טוב, שכנה עיירה קטנה. רוב תושביה, יהודים פשוטים וכשרים, התפרנסו מעבודתם בבית חרושת לסבון שהיה ממוקם בשיפוליה. בעל בית החרושת היה יהודי אמיד, בעל צדקה, מופלג בתורה וירא שמים. הוא העסיק במפעל הגדול שברשותו אך ורק יהודים, מלבד משרת גוי אחד, נער ושמו ונקה.
ונקה היה נער עלוב, יתום וממורמר, שהתגורר בכפר הסמוך. הוא היה עושה את כל המלאכות הגסות בבית החרושת - מפרק וטוען חבילות של עצים, נושא משאות כבדים, שואב את המים ומנקה את הרצפות.
במשך ימות השבוע היה לן ונקה במקום העבודה, ורק בערב שבת, כאשר המפעל הגדול חדל מעבודתו, היה שב לביתו שבכפר. לא אהב ונקה את בית אביו, בפרט מאז שאביו נשא אישה בשנית. אימו החורגת מרשעת הייתה, מקללת אותו ומכה בו ללא רחם. היה ונקה מתענה תחת ידי המרשעת, ומצטער כל הימים על מר גורלו.
יום אחד, בעת ששהה בבית אביו, החליט ונקה כי טוב מותו מחייו, מואס הוא בחייו האומללים. אומר ועושה. כשחזר לעבודתו במפעל, נכנס אל בית החרושת בשעה מוקדמת, ובדק שעדיין אין איש במקום. ניגש לדוד הענק רחב השוליים בו מתבשל הסבון, עלה בשלבי הסולם הניצב בצד, אחז בחבל המשתלשל מן התקרה, ליפפו סביב צווארו הרך, וכך שם קץ לחייו.
ראשון נכנס אל בית החרושת הפנקסן, מחשב החשבונות. בראותו את ונקה ללא רוח חיים, נבהל מאד. החלו המחשבות מתרוצצות במוחו, 'מה יעשה? הלא ימי הפסח ממשמשים ובאים! מה יאמרו כעת הגויים? כעת יש להם עילה מצוינת לעלילת דם! מותו של הנער הגוי עלול להוביל לפרעות ופורענויות, חס וחלילה'. הרהר בדבר, והחליט לעשות מעשה בטרם יבואו עובדי המפעל. הוריד את התלוי והטילו לתוך הדוד הרותח. בתוך הדוד נטחנים ומתבשלים גרעיני הסבון. ונקה איננו. לא נותר ממנו כל זכר.
שמר הפנקסן את דבר מותו של הגוי בסוד, ולא סיפר על כך לאיש.
עברו שבועיים, וונקה אינו שב למלאכתו, אך גם אינו מצוי בביתו. להיכן נעלם? ברחובות כפר מגוריו כבר החלו מתהלכות שמועות - יש המעידים כי ראו את ונקה חוזר מבית אביו בכפר אל בית החרושת, ומאז לא ראוהו עוד. מטבע הדברים החלו הגויים מרננים, "חג הפסח של היהודים בפתח... מצוה יש להם, ליהודים, להשתמש בדמו של נער נוצרי לאפיית מצותיהם! מסכן ונקה, היהודים רצחוהו, כדי להשתמש בדמו...".
עלילת דם. החלו המאסרים ועימם גם עינויים קשים. רבים מעובדי המפעל נתפסו ונכלאו, והשקט הופר בעיירה הקטנה. השלטונות עצרו את בעל המפעל, את רב העיירה, את השוחטים, את טובי העיר, את נכבדי הקהל, ואפילו סתם יהודים פשוטים. זעקות שוד ושבר נשמעו מכל עבר, אין בית שאין בו צער.
קרבו ימי המשפט. ידעו יהודי העיירה שעתידים העצורים לסבול עינויים ומכאובים, ואם לא די בכך, המוני גויים עלולים לפרוץ אל העיירה ולכלות את זעמם בכל דבר הנקרה בדרכם.
•
בעל המפעל, שהיה איש אמיד, הצליח, תמורת סכום כסף הגון שנתן כדמי ערבות, להשתחרר מהמעצר עד תחילת המשפט. ברגע שיצא מכותלי בית הסוהר, הזדרז ושם את פניו אל הבעל שם טוב הקדוש, השוכן במז'יבוז'. נכנס היהודי אל הצדיק, ומעיניו המיוסרות פרצו נחלי דמעות... כה רב היה יגונו, שלא הצליח להוציא הגה מפיו.
הצדיק מביט בו במבט חודר, מחייך חיוך קורן, תוך שהוא מוציא את המקטרת מבין שפתיו, נוסך עליו רוח של שמחה, ומברכו במלים קצרות. "שמע נא, הרי אתה אינך, חס וחלילה, מקטני אמונה. סע לביתך שלום, והיה בטוח באבינו שבשמים. הקדוש ברוך הוא יהיה בעזרך, יברכך ה'!".
שב היהודי לביתו חדור בביטחון גמור ובאמונת צדיקים, ואף הצליח לעורר שמחה בליבותיהם של בני ביתו ובלב אנשי העיירה הדאוגים וחרדים. החלו הכול מתכוננים להקביל את פני החג. אופים מצות, אוספים מעות חיטין לעניים, ואף מעמידים יין לקיים מצות ארבע כוסות.
אולם, כאשר קרב מועד המשפט, החלה אשתו של בעל המפעל להציק לו, "עד מתי נשב כך בחיבוק ידיים? למי נמתין עוד? הלא בעוד שבוע בלבד יום הדין. קום ועשה מעשה כלשהו!".
חזר היהודי שוב לחצרו של הבעל שם טוב, והפציר בצדיק: "רחם נא עליי, הענק לי עצה ותושייה!".
הרהר הצדיק רגעים מספר, ואמר: "סע מיד לעיר קייב. שם, במורד ההר ישנו איזור הקרוי "פודול", והוא מיושב בהמוני אדם. בשיפולי הפרבר, לא הרחק מהנהר הגדול דנייפר, שוכן שוק הומה אדם ורחב ידיים. מימין השוק, לאורך פודול, תמצא שורות שורות של עניים ואביונים, עיוורים ומקופחי חיים רובצים על צרורותיהם וכלי נגינה שונים, מנגנים ומבקשים נדבה. בין אלה תעבור בעיון רב, תציץ בפני הקבצנים, עד שתמצא את שאתה מבקש. סע לשלום ויברכך ה'".
התחזק היהודי בביטחונו ובאמונתו בה' ובנפלאותיו, התמלא ליבו שמחה גדולה, קם וישב בעגלת החורף שלו ונסע לכרך קייב, העיר הגדולה. בהגיעו לקייב, ניגש היישר ל"פודול", העומד בתחתית ההר. בנקל הצליח למצוא את טורי הקבצנים. הוא עבר בין השורות, ולפתע נתקל בונקה, שרוע על הקרקע, רגליו מקופלות תחת גופו הצנום, על פניו סימני חבטות שקיבל מאמו החורגת, ועל ברכיו הבנדורה, כלי נגינה נפוץ בקרב הערלים שבאותו אזור...
נזף בו בעל המפעל. "ונקה, ונקה, לאן נעלמת, פוחז? למה גרמת צער כה רב? הבה וניסע תיכף בחזרה הביתה!". "נמאסו עליי חיי", השיב ונקה. "החלטתי לברוח מידי המרשעת, בגלל הגידופים, ההצקות והמכות. תיפח רוחה של החורגת!".
נסעו יחדיו היהודי והערל בעגלה, ובדרך סיפר לו היהודי אודות הסערה שחולל הוא בעיירה כולה. הוא הודיעו על המשפט, ועל עדותו שתציל את כל היהודים המצויים בתפיסה בבית המעצר.
בינתיים הגיע מועד המשפט. המוני גויים התכנסו באולם בית המשפט, לראות כיצד חורצים את דינם של היהודים. בראשם עומדים מנהיגיהם, פרחי כמורה צמאי דם. קריאות "מוות ליהודים" נשמעו מכל עבר. לפתע, חשכו עיניהם! ונקה ניגש אל דוכן העדים, חי וקיים! ראוהו השופטים עומד חי, שמעו כיצד מעיד הוא על עלילת השקר שרקמו מנהיגי הנוצרים נגד יהודים חפים מפשע, והכריזו מיד בפסק הדין – "זכאים"!
נכלמו המסיתים והמעלילים, התביישו הכמרים, נאלמו דום כל מאות הערלים שהשתוקקו בכל מאודם לראות דם יהודי נשפך, לשדוד ולהרוג.
לא היה גבול לבושתם של התובעים. בצאתם מבית המשפט, החלו להטיח בונקה את כעסם. "אי, פוחז שכמותך! אתה האשם בכל הדבר! ברחת מבית אביך, ובעטייך האשמנו את היהודים על לא עוול בכפיהם. נבל! בן סורר ומורה! מקולל!", ולא הסתפקו בצעקות ובקללות בלבד, אלא החלו אף להכות את ונקה הצנום, לחבוט בו ולפצוע אותו. היה מי שהפילו לארץ, אחר תפסו בגרונו, שלישי חבט בו מכות קשות, עד שלבסוף נפח המסכן את נשמתו ומת.
אט אט חזרה העיירה לשגרה. בחלוף מספר שבועות הסיפור כולו כבר נשכח מליבותיהם של העובדים. ברם, מנהל הפנקסים, זה שהשליך את ונקה אל הדוד הרותח, לא מצא מנוח להרגיע את נפשו. הלא הוא בעצמו קרע את החבל מונקה המת, וזרקו אל הסבון הרותח. הוא בעיניו ראהו ללא רוח חיים! כיצד קם המת לתחייה?
לא נח ולא נרגע, עד שחקר היטב את בעל המפעל, וגילה כי הבעל שם טוב הקדוש סייע בדבר. עתה, הבין היטב את גודל הנס.
רשימות דברים, חלק א, עמ' יט