שדכן ושמו עולם הליצנות
הרב מסקולע שבת פעם במחיצת רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעל שם טוב הקדוש.
ביום ראשון בבוקר, אחרי תפילת שחרית, הזמין רבי ברוך את הרב לסעוד אצלו פת שחרית, ובשעת הסעודה פנה אליו בבקשה שיספר סיפור כלשהו על הבעל שם טוב. "הלא אתה משרידי תלמידי סבי הקדוש, הבעל שם טוב, וזכית לשמש אותו ולשהות במחיצתו. ספר נא מעשה כלשהו שזכית אתה בעצמך לחזות בו".
הרהר הרב מסקולע, ופתח בסיפור: פעם, בהיותי במחיצת רבי, נכנסו אליו שני אנשים, בני עיר אחת. אחד מהם היה רב העיר, והשני היה בעל עסק.
פתח רב העיר ואמר: "אני רב העיר, ולי בן מופלג בתורה וביראה, מושלם במידות טובות ומשכיל. האיש הזה, העומד לידי, הוא גביר בעירי, והוא מפציר בי לשדך את בני עם בתו. באנו לשאול את עצת הרבי, האם לגמור את השידוך או לא?".
שאל הבעל שם טוב: "ומדוע לא?". "העשיר הוא איש פשוט. אינו בן תורה כלל", השיב רב העיר. "אף על פי כן, השידוך הוא טוב וראוי!", פסק הבעל שם טוב, ובתוך כך הוציא כוסיות "משקה" ומיני מתיקה. הרימו כוסית "לחיים", עשו קניין כחיזוק וסמך להסכמה וקביעת השידוך, והלכו לדרכם.
מיד כשיצאו אמר לי הבעל שם טוב בבת שחוק: "עולם הליצנות יכול להיות שדכן טוב...".
לא הבנתי את הדברים, והסתקרנתי, אל מה ירמזו דברי הצדיק. החלטתי ללכת אל המלון בו התאכסן אותו רב, ולחקור ולדרוש במה דברים אמורים. כשבאתי אל הרב וסיפרתי לו את דברי הבעל שם טוב, הוא התרגש מאד וקרא בהבנת פתאום: "עכשיו התברר לי היכן הייתי!".
והחל לגולל את פרטי הסיפור: "האיש שזה עתה הפך למחותני, היה איש עני, פשוט וריקן, שואב מים. במשך הזמן הצליח בעסקיו, עד שנעשה לגביר ועשיר גדול. כשהתעשר, עלה בדעתו לשדך את בני העילוי לבתו. הוא אף שלח שדכן מיוחד שיציע לפניי את העניין. אולם אני דחיתי את ההצעה על הסף, ואף הזהרתי את השדכן לבל יהין להציע את ההצעה שוב. 'אין זה יאה שרב העיירה ישדך את בנו עם בתו של עם הארץ גמור', הרהרתי לעצמי.
"אך העשיר לא ויתר ולא הרים ידיים בייאוש. הוא שילם לשדכן סכום הגון, והלה היה בא אליי מדי יום ביומו כדי להציע לפניי שוב את ההצעה. בשלב מסוים העשיר אף הבטיח נדוניה של שלושת אלפים רובל עבור החתן, וכן תוספת של אלפיים רובל עבורי! במשך כל אותם חודשים לא חפצתי לשמוע כלל על השידוך המדובר.
"לפני ימים מספר חלמתי חלום. בחלומי נוסע אני כהרגלי עם בעל עגלה ששכרתי לסיבוב בכפרים, כדי לקבץ מעות עבור הישיבה בעירי. תוך כדי נסיעה נקלענו לעיר שאינה מוכרת לי כלל. השמש נטתה לשקוע, והחלטתי להיכנס לבית הכנסת המקומי. התלמידים והאברכים היו שקועים בלימוד התורה. הם עסקו בעניין מוקשה כלשהו ב"טור". שמעתי את קושיית הלומדים, והצעתי לפניהם תירוץ נאה, שהתקבל בעיניהם. הם העבירו את התירוץ אל הזקנים היושבים בכותל המזרח של בית הכנסת. לתדהמתי, קמו הזקנים ממקומם, ניגשו אליי, הביטו בפניי, ואמרו: "אתה מעז להתערב בדברי תורה?! והלא בוּר ועם הארץ אתה!...".
"נחרדתי. יצאתי מבית הכנסת, ואמרתי לעגלון בדכדוך: "כאן אין לנו מה לחפש. הבה ונמשיך למקום אחר". נסענו הלאה, ונכנסנו לעיירה אחרת. שוב נכנסתי לבית הכנסת, ושוב ראיתי את תלמידי החכמים מתפלפלים בעניין מוקשה בגמרא ובמפרשים. מכיוון שהייתה זו סוגיה שעסקתי בה זה לא מכבר, הרציתי לפני הלומדים בטוב טעם את הסבר דברי הגמרא והמפרשים. בעודי מסביר בלהט, מבחין אני כיצד זקני תלמידי החכמים פוערים את פיהם בצחוק רם, ואומרים בלעג: "אל מי פניתם לשמוע דברי תורה? הרי הלך זה, עם הארץ גמור הוא! רק מפני שהוא חצוף פנים העז בכלל להיכנס אל בית המדרש!...".
"בבושת פנים יצאתי מבית הכנסת, והוריתי לעגלון להמשיך בנסיעה. כשהגענו לעיירה הבאה, חזר על עצמו החיזיון בשלישית. שוב ראיתי שהתלמידים מעיינים בעניין מוקשה, ושוב עלה בדעתי לתרץ להם את קושיותיהם. הפעם, עוד בטרם פתחתי את פי, התחילו הכול צוחקים ממני ומכנים אותי במילות גנאי – עם הארץ, כסיל, טיפש, ואף בגינויים חריפים יותר.
"בתוך כך, אחד מזקני העדה עלה על הבימה, היכה בכפו על השולחן והכריז: "הראיתם מימיכם עם הארץ כזה שנכנס ברוב חוצפתו לכאן? הסכיתו ושמעו! בעירו יש עשיר אחד, בעל צדקה ומידות טובות, ולו בת נאה וחסודה. הלה רוצה להשתדך איתו, לתת לבנו שלושת אלפים רובל ולו עצמו עוד אלפיים רובל, והוא משיב פניו ריקם וממאן להשתדך איתו! מה תאמרו על עם הארץ הזה?!...".
"הקצתי משנתי, והנה חלום. עלה במחשבתי שאולי סימן הוא מן השמים כי השידוך הלזה הוא שנקבע במרומים. גמלה בלבי ההחלטה לקום ולנסוע לבעל שם טוב כדי להציע לפניו את ספקותיי".
"עתה התברר לי כי מן השמים הטילו אותי לעולם הדמיון והליצנות, רק בשביל שאסכים לשידוך", סיים הרב את סיפורו המרתק. "לזה התכוון הצדיק כשאמר שעולם הליצנות יכול להיות שדכן טוב...".
סיפורי חסידים, עמ' 59