עשירי למניין
אדמו"ר האמצעי רכש לנחלה בארץ הקודש את "בית הכנסת של אברהם אבינו" שבחברון.
מנין שמו המיוחד של בית הכנסת?
מעשה שהיה כך היה: לפני מאות שנים לא היו בחברון כי אם תשעה יהודים בלבד. במשך ימות השבוע לא היה להם מנין ונאלצו להתפלל ביחידות. בשבת היו באים לעיר כמה יהודים מהכפרים הסמוכים, והתפללו במניין.
תשעת היהודים שהתגוררו בחברון היו כולם חסידים צדיקי עליון. שנה אחת, בערב יום הכיפורים, לקראת שקיעת החמה, התאסף הקהל בבית הכנסת והמתין למישהו מבני הכפרים שיבוא ולהצטרף ולהשלים למניין לתפילות היום הקדוש, אך אף אחד לא בא. יהודי חברון הבינו שיהודי הכפרים הלכו להתפלל בירושלים עיר הקודש. בבית הכנסת שררה אווירת נכאים, הכול הצטערו על שביום הכיפורים ייאלצו להתפלל ביחידות. היו אף שפרצו בבכי.
לפתע נשאו את עיניהם וראו מרחוק איש זקן בא לבית הכנסת. אין לשער את גודל שמחתם לראותו נכנס לבית הכנסת, להשלים למניין. ביקשו לתת לו דבר מה לאכול כדי שיסעד סעודה מפסקת, אולם הוא סירב.
במהלך כל התפילות של היום הקדוש כיבדו המתפללים את האורח בכבוד גדול בעבור הזכות שזיכה אותם, להתפלל בציבור את תפילות היום המקודש בשנה. במוצאי יום כיפור ערכו גורל ביניהם, מי יזכה לארח את האורח לסעודת שבירת הצום. נפל הגורל על החזן-השמש, שהיה חסיד גדול.
הלך האורח עם החזן-השמש לביתו. והנה, כאשר אך קרבו אל הבית, נעלם הזקן באורח פלא. הלך השמש לחפשו בכל העיר ואף שיתף את שאר החברים בחיפושיו, אך הזקן איננו, כאילו בלעתו האדמה.
הצטער השמש על שלא זכה לארח את האורח היקר, שבזכותו לא נאלצו להתפלל ביחידות. ברוב צערו התיישב ונרדם. בחלומו ראה את האורח עומד כנגדו ואומר לו: "בני, אל נא תצטער. אני הוא אברהם אביכם. כשראיתי את גודל צערכם על כך שאין לכם מניין לתפילות היום הקדוש, באתי להשלים לכם את המניין".
סיפר השמש את חלומו ליתר תושבי העיר, והללו שמחו שמחה גדולה על הזכות שזכו לארח את אברהם אבינו בכבודו ובעצמו בבית הכנסת. מאז קיבל בית הכנסת את הכינוי "בית הכנסת של אברהם אבינו", והוא הוא בית הכנסת בחברון שאותו רכש הרבי האמצעי לנחלה בארץ הקודש.
רשימות דברים, חלק ג, עמ' קיט