שבירתו היא תקנתו
בשנים הראשונות לנשיאותו של הרבי המהר"ש, נכנס אליו יהודי ל"יחידות". היהודי היה זקוק לרחמי שמים מרובים, וביקש שהרבי יעניק לו ברכה בעניין כלשהו שנגע בחיי נפשו. הרהר הרבי בדבר והשיב שאין הוא מסוגל לפעול בדבר כלל, ואינו יכול לברך אותו או לסייע בעדו.
יצא היהודי מחדרו של הרבי במפח נפש, ופרץ בבכי מעומק לבבו השבור. תשובת הרבי הכתה אותו בהלם ושברה את רוחו. בעודו מתהלך אנה ואנה, בוכה בכי תמרורים, פגש בו ר' זלמן אהרן, אחיו של הרבי הרש"ב[1]. "מדוע בוכה אתה?", התעניין ר' זלמן אהרן אצל היהודי השבור. גולל האיש את סיפור הדברים לפני אח הרבי, וסיפר על התשובה החריפה שקיבל זה עתה מהרבי.
ר' זלמן אהרן תמה מאד על הנהגתו של הרבי. הוא נכנס לחדרו של אחיו, הרבי, ושאלו: "האם זהו סדר הנהגה נכון? כשיהודי נכנס לבקש ברכה, משיבים לו שאין שום יכולת לסייע בעדו עד שהוא פורץ בבכי, בדמעות שליש, מרוב צער ויגון?!...".
שמע זאת הרבי, חגר את אבנטו והורה לאחיו להכניס את היהודי ל"יחידות" בשנית. הפעם העניק לו הרבי ברכה. עד מהרה התקיימה הברכה במלואה.
•
כשסיפר הרבי את הסיפור, האיר והבהיר אותו. מדוע באמת לא העניק הרבי את ברכתו ליהודי המסכן כבר ב"יחידות" הראשונה? יתרה מכך: גם אם לא יכול היה הרבי לסייע ליהודי, מדוע השיב לו תשובה ששברה את רוחו במקום לעודד אותו בדברי חיזוק וביטחון?
אלא שכשנכנס אותו יהודי לבקש את ברכת הרבי, הוא לא היה מתאים וראוי לברכה משמים בעניין כה מהותי. לפיכך, השיב לו הרבי שאין הוא מסוגל לעזור לו. דבריו החריפים של הרבי גרמו לו לשברון לב, ובכיותיו ותחינותיו לפני ה', מלב שבור ונדכא, הם שגרמו לו להפוך לאדם חדש לגמרי! מעתה הוא נעשה ראוי לברכת ה' ולקבלת השפע העליון. נמצא ששברון הלב והמרירות לאחר ה"יחידות" הראשונה, הם הם שסייעו לו לקבל את מבוקשו.
ליקוטי שיחות, חלק טו, עמ' 126 ----[1] נודע בכינוי "הרז"א". התפרסם בפקחותו ותבונתו הגדולה.