מיהו עשיו?
החסיד ר' זלמן זעזמער[1], רבה של העיר קריסלאבע, נסע פעם כדרכו אל העיירות הסמוכות לעירו, במטרה להפיץ את מעיינות החסידות. בכל מקום שאליו הגיע, היה מבקש לדרוש בבית הכנסת. נוהג היה לעלות אל הבימה כשהוא עטוף בטלית, כדרך כל המגידים, כך לא יחשדו בו כי מהחסידים הוא, ולדרוש עניינים עמוקים מתורת החסידות, דברים המעוררים את לב השומעים לעבודת ה'.
פעם הגיע ר' זלמן לוולוז'ין, מקום מושבו של הגאון ר' חיים מוולוז'ין, מגדולי תלמידיו של הגאון מווילנה. הוא ביקש את רשותו של הגאון לדרוש בשבת לפני הציבור בבית הכנסת המרכזי שבעיר. היה זה בשבת פרשת וישלח, וזמן הדרשה נקבע לצהרי היום, לפני תפילת מנחה.
קהל רב התאסף כדי לשמוע את דברי התורה מפי האורח. ר' זלמן דיבר מענייני הפרשה, וסיים בפירוש עמוק על הפסוק "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו", על פי ביאור תורת החסידות. "יעקב הצדיק, בעבודתו הרוחנית", ביאר ר' זלמן בלהט, "עסק בהעלאת ובירור כל הניצוצות הקדושים הטמונים בענייני העולם והגשמיות, והחזרתם אל שורשם ומקורם, הוא הקדוש ברוך הוא. וזהו פירוש הפסוק "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו" - "מלאכים" מרמז לאותם ניצוצות הקדושה, ואילו "עשיו" היינו הקדוש ברוך הוא. יעקב שלח את המלאכים, העלה ובירר את הניצוצות, והחזירם אל עשיו, כלומר: אל הקדוש ברוך הוא".
כשסיים את דרשתו, עוד טרם ירד מהבימה, ניגשו אליו כמה ממתפללי בית הכנסת, ובזעם רב החלו לקרוא לעברו קריאות גנאי. לא היה סיפק בידו להימלט על נפשו, וההמון הזועם התנפל עליו. המהומה הייתה גדולה. "כיצד מעז אתה לכנות את הקדוש ברוך הוא בשמו של עשיו הרשע?", החלו צועקים לעברו. "אוי להן לאוזניים ששמעו דברי כפירה ומינות...". תפסו בידיו וברגליו, והחלו להכות בו מכות נמרצות. למרבה המזל, נזהרו מאד שלא לפצוע אותו ולחבול בו עד זוב דם, פן יעברו חלילה על איסורי שבת...
בתוך כך נכנס לבית הכנסת הגאון ר' חיים מוולוז'ין.
"על מה המהומה?", שאל הגאון. סיפרו לו גבאי בית הכנסת את כל פרטי הפרשייה, ואף חזרו על דבריו של החסיד ר' זלמן בדרשתו. הם סיפרו על החלטת המתפללים לתפוס את הדרשן מיד לאחר שהשמיע את דבריו הנוראים ולהמתין לבואו של הגאון, כדי לדעת מה דינו.
"קראו לו לדרשן אליי", הורה ר' חיים.
הובילו את ר' זלמן אל מקומו של הגאון. מסביב התאספו ההמונים כדי לשמוע את הדין ודברים ביניהם.
"כיצד העזת להוציא מילות גנאי מפיך כלפי בורא העולם? מה טעם ראית לכנות אותו יתברך בשם עשיו?", פנה הגאון אל ר' זלמן בשאלה.
"אין זה חידוש שלי! זהו מאמר רבותינו מפורש", השיב ר' זלמן בשלווה ובביטחון.
הגאון שקע במחשבות, כמי שמנסה לרדת לסוף דבריו של החסיד. רק לאחר רגעים ארוכים של שתיקה השיב: "נדמה לי כי טעות בידך! לפי זיכרוני אין מאמר חכמים המכנה את הקדוש ברוך הוא בשם עשיו, לא בתלמוד הבבלי ולא בירושלמי, לא במדרשים, לא במכילתא וגם לא בזוהר".
"הלא זהו מאמר חכמים מפורסם ביותר, שכך אמרו: "כל התורה כולה הם שמותיו של הקדוש ברוך הוא"! גם השם עשיו מופיע בספר התורה, ונמצא כי גם הוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא...".
שמע הגאון את נימוקו של ר' זלמן, ומבע של קורת רוח התפשט על פניו. הוא ציווה לשחרר את ר' זלמן לדרכו, ואף לפייסו על הצער שנגרם לו.
הלקח והליבוב, חלק ב, עמ' רג ----[1] מגדולי החסידים בתקופת אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי. הרבי הריי"צ מתאר אותו כך: ר’ זלמן היה "משכיל" בטבע ו"בעל מוחין" בעצם מהותו". הוא נהג להסתובב כ"מגיד" בעיירות שונות ולהפיץ את תורת החסידות.