למי ראוי הכתר?
הרב הקדוש רבי פינחס מקוריץ ביקר אצל הבעל שם טוב פעמיים, אולם הוא לא בא אל הצדיק כתלמיד הבא לרבו אלא כחבר לחברו. לאחר פטירת הבעל שם טוב, גילו לו מן השמים כי הוא אינו יכול לעשות "תיקון" לשורש נשמתו אלא אם כן ייגש לרב שקיבל סמיכה לרבנות מהבעל שם טוב בעצמו.
נסע רבי פינחס לפולנאה, ונכנס אל הרב, רבי יעקב יוסף, מחבר הספר "תולדות יעקב יוסף", תלמידו של הבעל שם טוב שהוסמך על ידו. הוא סיפר לו את פשר בואו אליו.
פנה אליו רבי יעקב יוסף, והקשה: "דבר מוקשה לי. מדוע כשהמלך אינו חובש את כתר המלכות, הוא מצוה לתלות את הכתר על מסמר? הכתר הוא הרי חפץ יקר מאד וסמל חשוב. דומה כי תליית הכתר על מסמר מהווה ביזוי של המלכות!".
המשיך רבי יעקב יוסף ותירץ: "אם יבחרו איש מכובד שילבש את הכתר על ראשו בשעה שהמלך הסירו, ידמה אותו האיש בנפשו כי הוא המלך, ובדעתו יעלו מחשבות ותחושות התנשאות. זו הסיבה שתולים את הכתר על המסמר, חפץ דומם, שלא מתפעל ומתרגש מהימצאות הכתר עליו. הוא לא מתמלא ביומרות לא לו".
"עם כניסתך אליי", סיים רבי יעקב יוסף, "הרגשתי כי רבינו, הבעל שם טוב, הניח את כתרו שלו על ראשך".
שוחחו השניים בענייני עבודת ה', וכשסיימו ועמדו להיפרד, אמר רבי פינחס: "הייתי מעניק לכם נשיקת פרידה, אלא שנשיקה לא תוכל לבטא את גודל אהבתי אליכם! במגילת רות מסופר על פרידתה של נעמי מערפה, כלתה. הן נפרדו בנשיקה. סופה של ערפה שפנתה עורף לדת ישראל. לעומתה, רות, כלתה השנייה של נעמי, לא נישקה את חמותה, ודווקא היא דבקה בעם ישראל. רוצה אני, אפוא, להיות "דבוק" בכם!".
"יהי רצון שאכן כך יהיה", השיב רבי יעקב יוסף.
ראה מעשה ונזכר תלמוד, עמ' 76