הקדושה נועצת 'יתדות' בעולם (קרסיק)

הרב יוסף קרסיק / מקורות: ליקוטי שיחות, חלק ו, עמוד 162.

חיבור המשכן לקרקע המדבר. / חיבור ושלום-בית ביתדות בין בעל לאשה ובין היהודי לה'.

יריעות ויתדות

המשכן עליו נצטוו ישראל בפרשתנו "ועשו ¹ לי מקדש גו'", הוקם על-ידי משה רבנו במדבר וליווה את בני-ישראל במסעותיהם, נכנס עמהם לארץ-ישראל ונבנה בגלגל, משם הועתק לשילה, לנוב וגבעון, בסך הכל הוא עמד 480 שנה², עד שנבנה בית-המקדש בירושלים והמשכן פורק ונגנז במחילות הר-הבית.

הוא היה מבנה מפואר ומיוחד במינו עשוי מזהב, כסף, נחושת, עצי שיטים ועוד, שטחו כ-75 מטר מרובע וגובהו כחמש מטר³. קירותיו מעצי שטים מצופים זהב טהור, והתקרה עשויה מיריעות - צמר⁴, פשתן, משי ועור - מהודרות ביופיין ורקומות בשלל ציורים וקישוטים. לא רק תקרת המשכן כוסתה יריעות, גם קירותיו החיצוניים⁵, כך שהמביט על המשכן מבחוץ, לא ראה את קירות העץ, אלא את כיסוי היריעות.

בשולי היריעות נקבעו יתדות נחושת, וכך אומרת התורה⁶ "יתדותיו .. נחושת" ופירש רש"י: יתדות - כמין נגרי נחשת קשורים בשפוליהן, כדי שלא תהא הרוח מגביהתן.

לנעוץ יתד בקרקע

רש"י הסתפק האם היתדות ננעצו בתוך הקרקע, או שהן רק הונחו על הקרקע ולא ננעצו בתוכה, כי משקלן הכללי של היריעות והיתדות היה כבד דיו כדי לאוחזן שלא ינועו ברוח, גם ללא שהיריעות יהיו נעוצות בקרקע - ובלשון רש"י: איני יודע אם תחובין בארץ או קשורין ותלויין וכובדן מכביד שיפולי היריעות שלא ינועו ברוח.

היריעות היו עבות וארוכות - אורכן 15 מטר  ורוחבן הכללי 20 מטר⁸  - לזה יש להוסיף את משקל יתדות הנחושת ואת העובדה שהיריעות נשענו לכל אורכן על קירות המשכן, ובשל כך סביר להניח שגם ללא נעיצת היתדות בקרקע, היריעות לא נעו ברוח.

ומה גם שאדמת המדבר קשה ולא קל לנעוץ בה יתדות. זאת ועוד, הרי המשכן לא היה בית-קבע, הוא נע ונד ממקום למקום, היו מקומות שחנה בהם רק יום אחד, אם-כן לכאורה אפשר לוותר על נעיצת יריעותיו בחניה הארעית.

בסופו של דבר מכריע רש"י שהיתדות ננעצו בתוך הקרקע - "אומר אני ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ, לכך נקראו יתדות".

מדועים נועצים?

הדיון האמור בצורת חיבור המשכן לקרקע - בנעיצה או בהנחה - הוא בעצם ההתמודדות של היהודי בעבודת ה' בכל עת ובכל מצב:

ה'משכן וכליו' מסמלים את הקדושה האלוקית, התורה והמצוות, וה'קרקע' מסמלת את הגוף הגשמי, וה'יתדות' המחברות בין המשכן לקרקע מסמלות את חיבור הקדושה האלוקית לגוף הגשמי של היהודי.

שתי צורות אפשריות בחיבור זה: 1) שהתורה והמצוות מונחות על גוף היהודי, אבל הם לא נעוצות בתוכו ולא נעשות חלק ממנו, הם רק בחיצוניותו ואינן חודרות בפנימיותו. 2) שהן ננעצות בתוכו ונעשות חלק ממנו, התורה חודרת בפנימיות היהודי ומשנה את מהותו.

הדבר התבטא גם מבחינה הלכתית במשכן, שקרקע המשכן ספגה מקדושת המשכן (כמו שכתוב בפרשת נשא ), למרות שזה היה במדבר סיני שאינו חלק מארץ הקודש, כי נעיצת היתדות בקרקע החדירה קדושה בתוכה ובפנימיותה. וכך גם היהודי צריך לעמול ולחבר את הקדושה לתוך פנימיות מהותו.

יתידות = זוגיות

הזוהר הקדוש מסביר את פעולת היתדות בעולמות העליונים - שהן מחברות את היהודי לה' ומחברות ומחזקות את השלום בית בין הבעל לאשתו - ואלו דברי הזוהר¹⁰:

יש היכל עליון בשמים שבארבע רוחותיו ארבעה מלאכי עליון - מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל, ובתוכו הקב"ה משתעשע בנשמות הצדיקים, ולתוך ההיכל עולות ונכנסות כל התפלות, הרצונות והתשבחות שהיהודי עושה באהבה ומעומק הלב.

היכל זה נסמך בשמונה עמודים, שנים מכל צד מארבע רוחות השמים - מזרח, מערב, צפון ודרום. שמונת עמודי אותו היכל עליון הם שמונת יתדות המשכן¹¹, שכשם שהם מחברות את היריעות למשכן, כך הם מחברות את תפילות היהודי למשכן ה' בהיכל העליון בשמים. כשהמלך העליון, הקב"ה, בא אל תוך ההיכל העליון, נעקרות היתדות ממקומן מחוץ למשכן והן באות ונכנסות לתוך היכל ה'.

תפקיד מיוחד לכל שמונת היתדות¹²:

היתדות שבצדו המזרחי ושבשני צידיו - הצפוני והדרומי - ממונים על קיום העולם להשפיע חיים לעולם. כמו כן אותן יתדות שוֹקלות במאזנים את הזכרים והנקבות שיתחתנו זה עם זו, ועליהם אומר הכתוב "במאזנים  לעלות", שהם שקולים זה מול זה, הזכר מול הנקבה, וכשזה אינו שוקל יותר מזה - עולים ומתחברים יחד ושניהם, הזכר והנקבה, מתאחדים כאחד. כי זכר הוא קו ימין ונקבה היא קו שמאל, ואם השמאל גדול מהימין, יש מחלוקת ביניהם ואינם ראויים לחיבור ואם הימין גדול מן השמאל - אין בהם מחלוקת ואפשר שיתחברו.

שתי היתדות של צד מערב הם אלו השופכים-דמעות על הבעל והאשה שלא דבקו והתאחדו זה בזה והתגרשו, ובכך לא נותנים קיום ל'שבע הברכות' שבירכום תחת חופתם.

חיבור הגשמיות בעידן הגאולה

בשונה מהמשכן שהקרקע שלו התקדשה רק זמנית ומיד כשהמשכן פוּנה ממקומו למקום אחר, פקעה הקדושה מהקרקע שהמשכן חנה בה, הרי הקדושה שבמקדש היא נצחית לעולמי עולמים.

הדבר יתקיים במיוחד בבית-המקדש השלישי, שבנינו יהיה נצחי, שהרי הגאולה השלישית היא גאולה נצחית שאין אחריה גלות, כי הקדושה האלוקית הרוחנית תחדור לנצח נצחים בקרקע הגשמית של מקום המקדש, שגם עפרו נעשה קדוש.

גם חיבור הגשמיות לרוחניות בימות המשיח - במקדש ובעולם כולו - יהיה בצורה מושלמת, כדברי חז"ל "עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בארצות", שבעולם כולו תתשפט הקדושה האלוקית, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

הערות

[1] שמות, פרק כה, פסוק ח.

[1] במדבר - 39 שנה. בגלגל 14 שנה. בשילה - 369. בנוב וגבעון - 57 שנה.

[1] שטחו - מאה וחמישים אמה. גובהו - עשר אמה.

[1] שמות, פרק כו, פסוקים: א. ז. יד.

[1]  רק היריעות כיסו את הקיר (אחת את כולו ושניה עד גובה אמה מהקרקע), אבל העורות היו על התקרה.

[1] פרק כז, פסוק יט.

[1] התחתונה עשרים ושמונה אמה וזו שעליה שלושים אמה.

[1] התחתונה ארבעים אמה וזו שעליה ארבעים וארבע אמה.

[1] פרק ה, פסוק יז.

[1] חלק ב, דף רנה, עמוד א. בתרגום ועיבוד קל.

[1] לכל אחד מהיתדות שנים עשר אלף מלאכים ממונים.

[1] לכאורה הכוונה גם לקלעי החצר שהיו מארבעה רוחות השמים, ואילו היריעות היו רק משלושה רוחות, ולא מצד הכניסה למשכן, שלא כוסתה ביריעות.

[1] תהילים פרק סב, פסוק י.