מאת הרב שניאור אשכנזי, מבוסס על ליקוטי שיחות טז/334; שם/376 ואילך
תארו לעצמכם שאתם נכנסים לבקר בביתם של חברים טובים והנכם מגלים במבוכה כי נקלעתם לשם בעיצומה של מריבה קולנית. הבעל והאישה עומדים במרכז הסלון, לצידם עומדים שלושה מובילים גברתנים וכולם צועקים ומתווכחים ביניהם.
המשפחה קנתה סט סַפֹּות יוקרה בייבוא אישי מאיטליה במחיר חמישים אלף שקלים וכעת הם מתווכחים מה לעשות עם המשטחים עליהם הובילו את הספות. המובילים רוצים לפרק את המשטחים ולהחזיר אותם למשאית ואילו הגבר טוען בלהט כי עדיף להשאיר את הספות עם המשטחים תחתם. "הרי לא נגור בדירה הזו לעולם, בעוד עשרים שנה, נעבור לדירת חלומותינו בבית צמוד קרקע ביישוב קהילתי במרכז השרון וחבל שנצטרך להרים את הספות ולהכניס תחתם משטחים. מוטב להשאיר אותן ככה עומדות על המשטחים ומוכנות להובלה"...
כמובן, זה טיעון קלוש, אבל הבעיה הגדולה היא, שזאת בדיוק הדרישה של התורה. השבוע אנו מתחילים את סיפור הקמת המשכן וכליו, והכלי הראשון אותו מצווה התורה להקים הוא "ארון הברית", אותו ארון שמימי, בתוכו עמדו לוחות הברית ומעליו נישאו לגובה שני כרובי הזהב פורשי הכנפיים.
וכאן מצווה התורה כך: "לא יסורו הבדים ממנו". בצידי הארון שכבו מוטות זהב, עימן נשאו הכוהנים את הארון על הכתף והתורה מצווה באופן נחרץ: לא להסיר את המוטות מהארון ולהשאיר אותו מוכן להובלה החוצה. בחדר הקטנטן של קודש הקודשים, היכן שלא עמד דבר מלבד ארון הזהב, עמד הארון מחובר אל מוטות הזהב בהן נשאו אותו בדרכים.
והדרישה הזו מעוררת את הפליאה של גדולי המפרשים: ראוי לזכור כי הייתה תקופה בה עמד הארון במשכן במשך עשרים שנה רצופות בלי לזוז מהמקום. בבית המקדש הראשון, עמד הארון קרוב לארבע מאות שנים בלי לזוז מהמקום, עד שנטלו והחביאו אותו במעמקי האדמה לפני החורבן. מדוע היה אמור לעמוד שם בכל השנים הללו מחובר למוטות ומוכן להובלה?
הדרישה של התורה תמוהה במיוחד, לאור החומרה הרבה שלה. זאת הדרישה היחידה בכל הקמת כלי המשכן, שהיא מצווה בפני עצמה. במניין המצוות של הרמב"ם וספר החינוך, מובאות רק שלוש מצוות בפרשת תרומה. מצווה ראשונה: "ועשו לי מקדש". המצווה כוללת את הקמת המשכן, בתי המקדש וכל כלי הקודש בתוכם: המנורה, מזבח הזהב, מזבח הקטורת, שולחן לחם הפנים ועוד. מצווה שנייה היא לסדר את לחם הפנים בכל שבת, ומצווה שלישית היא מצוות לא תעשה פ"ו במניין המצוות של הרמב"ם: "שלא להוציא בדי הארון, שנאמר: לא יסורו ממנו", "והמסיר אחד מן הטבעות לוקה" (הלכות כלי המקדש ב יב-יג).
מה מונח בתוך התביעה הבלתי מתפשרת הזו?
ספר החינוך פותר את הבעיה בפשטות: הארון היה למעשה מרכז המשכן והמקדש. הוא היה "לוויין התקשורת" דרכו שרתה השכינה בעולם ומשה והכהן הגדול תקשרו עם ה'. לכן הצטווינו להיות בטוחים שהוא לא ייפגע לעולם. עלולה להישמע לפתע אזעקת אמת המעידה שאויבים צרים על ירושלים, הכוהנים עלולים לחבר בבהלה ובחיפזון את המוטות אל הארון והוא חלילה עלול ליפול מידיהם. לכן נצטווינו שלא לנתק אותו ממוטות הנשיאה לעולם וכך יהיה מוכן לפינוי מהיר בשעת חירום.
זה הסבר פשוט ונכון, אך נדמה כי קשה להסתפק בו. למה הדבר דומה? לאדם שיקנה יצירת אמנות בחמישים מיליון דולר וישאיר אותה בתוך המזוודה בה הגיעה. כדי שהיא תהיה מוכנה לפינוי מהיר בשעת חירום כשיבואו גנבים הביתה... יצירת אמנות נועדה לפאר את הבית והחגיגה הזו יכולה להתרחש רק כשהיצירה עומדת זקופה ובולטת בלי עטיפות נלוות.
הרבי מליובאוויטש מוצא במצווה הזו, הוראת-חיים כבירה, הנוגעת לכל אחד ואחת מאיתנו.
שמואל הוא איש עסקי חבד"י מאנגליה, שנוסע הרבה למזרח לצורך עסקיו. מעת לעת הוא מבקר גם באינדונזיה, המדינה בעלת הרוב המוסלמי הגדול בעולם. באינדונזיה יש עיר גדולה בשם סורביה ופעם עמד בה מבנה בית כנסת, עד שהעיירה הרסה אותו ובנתה במקומו פארק. באחד הביקורים העסקיים שלו שם לפני הרס בית הכנסת, החליט שמואל לעשות פסק זמן קצר מהביזנס ולהתעניין בצרכי עמו.
הוא הגיע לבית הכנסת ושם אמרו לו כי המפתח נמצא אצל אישה שגרה צמוד למבנה. היא הייתה אישה יהודייה, בתו של הגבאי שהלך כבר לעולמו, אבל הייתה נשואה למוסלמי מקומי. הם ניהלו חיים מוסלמיים והיא רק שמרה אצלה את המפתח של בית הכנסת. שמואל נכנס אליהם הביתה ופתאום רץ אליו נער צעיר בשם "מנאם" ואומר: "אימא, את רואה, הרבי הזה יעשה לי בר מצווה". האימא הייתה המומה והילד הסביר בתמימות: "ראיתי אותך לפני כמה שבועות, כשנכנסת לילה אחד לבית הכנסת ועמדת ליד ארון הקודש והתפללת. שמעתי שאמרת 'מה יהיה עם הבן שלי? הוא עוד מעט בן שלוש עשרה ומי יעשה לו בר מצווה?'. והנה אלוקים שלח לנו רב!".
שמואל יצר קשר עם הרב נחמיה וילהלם מבית חב"ד בנגקוק והרב הסכים בשמחה לערוך לילד בר מצווה אצלם. שמואל לקח על עצמו ללמד אותו לקראת החגיגה וכך השמחה תהיה מושלמת. התברר להם כי הילד הזה עבר ברית אצל רופא מוסלמי מקומי והוא סיכם עם האימא כי לפני בר המצווה, הם יערכו לו "הטפת דם", כדי להכניסו כהלכה בבריתו של אברהם אבינו. על מודעות האירוע בית חבד בנגקוק נכתב: "הנכם מוזמנים לברית מילה ובר מצווה"...
ואם אתם שואלים איך קראו לנער בברית, כמובן: "מנחם". מנאם הפך למנחם. (התפרסם בעלון קרוב אליך בשבוע שעבר).
ארון הברית שעמד בקודש הקדשים, הוא משל לכל יהודי. הארון החזיק את הלוחות ואת ספר התורה שעמד בתוכו, ובכך הוא מסמל את היהודי שלומד תורה ומקיים מצוות. וכאן מצווה ה' כי התורה חייבת להיות מוכנה להובלה החוצה. אסור להשאיר את הרעיונות התורניים בודדים בין כתלי קודש הקדשים, אלא כל אחד צריך להיות שגריר של היהדות, להוביל את המסרים אל אדם נוסף.
זה לא מסובך. בסך הכול, לפתוח עיניים למה שקורה מסביב. חבר נקלע חלילה לצרה כלשהי במשפחתו, תתעניין מה קורה ותציע לו לבדוק את המזוזות בביתו. אולי אין לו בכלל מזוזות וזאת תהיה ההזדמנות לזכות אותו במצווה החשובה. השתתפת בשיעור ושמעת וארט נחמד, שתף אותו עם אדם נוסף שפגשת. הנה פורים מתקרב, תארגן משלוח מנות לכמה עובדים בחברה בה אתה עובד וכך עוד אדם יידע על החג. תדאג למסיבת פורים בבניין בו אתה גר וכך שמחת החג תתפשט מסביב.
לא צריך להיות גאון גדול, רק אכפתי במיוחד. הרבי הזכיר כמה פעמים את הביטוי, כי מי שיודע את האות "בי"ת" וחברו יודע רק "אל"ף", מוטל עליו ללמד אותו את ה"בי"ת"... בקיצור, עלינו לחבר את התורה למוטות של הובלה החוצה ולהפוך להיות יחצני"ם של אידישקייט.
התפיסה הזו על התפקיד הנוסף של היהודי, יכולה להסביר עובדה תמוהה מאוד בסוף מגילת אסתר. המגילה מסתיימת בהפי-אנד ענק. מרדכי ואסתר הובילו לביטול הגזירה, המן נתלה על העץ והעיר שושן צהלה ושמחה. כאן אפשר לתאר כי מרדכי היהודי היה גיבור היום והמנהיג הבלתי מעורער של העם היהודי באשר הוא.
והנה מסיימת המגילה עם העובדה ההפוכה: "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו". רק "לרוב אחיו" ולא "לכל אחיו". אפילו אחרי המהפך הדרמטי על המן, היו עדיין כאלו שחלקו על מרדכי ולא קיבלו את מנהיגותו. [מדרש לקח טוב לומד מכאן, שאף פעם אי אפשר לרצות יהודים. אל לו למנהיג לשאוף למאה אחוזי תמיכה, כי אפילו מרדכי לא הצליח לרצות את כולם...].
הגמרא במגילה (טז) מציינת כי מרדכי הותקף על ידי ראשי העם. כמה מחבריו להנהגת הסנהדרין חלקו בחריפות על דרכו. הסיפור היה, שלאחר הניצחון על המן, אחשוורוש מינה את מרדכי למשנה למלך ולשתדלן רשמי עבור העם היהודי במסדרונות השלטון ואילו חברי הסנהדרין טענו כי הכול טוב ויפה, אך עליו להתפטר מחברותו בסנהדרין. תפקידו של רב הוא להישאר בבית הכנסת ולא לטייל בכנסת...
אך למעשה, רוב החכמים הסכימו עם מרדכי. כי התורה לא יכולה להישאר בקודש הקדשים. היא חייבת להיות מובלת החוצה, "כי מציון תורה ודבר ה' מירושלים", עדי נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו בה אנו מובטחים בפתח נבואת ישעיהו: "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים".