כשכואב - בוכים!

כשכואב – בוכים!

באחת מאסיפות הרבנים שכינסה וערכה הממשלה הרוסית, השתתף גם הרבי הרש"ב. במהלך האסיפה הוא דיבר בתקיפות ובחריפות רבה נגד תוכניות שדוניות של הממשל שעלולות להפריע להפצת היהדות ברוסיה. הדברים נאמרו למרות הסכנה שבדבר, מתוך מסירות נפש וללא חת.

דבריו, שנאמרו בתוקף רב, גרמו לזעזוע. הרוסים החליטו לאסור אותו ולהענישו. מכיוון שהוא היה מראשי מנהיגי האסיפה, מחמת כבודו וכבוד האסיפה, לא אסרו אותו בבית סוהר, אבל בפתח חדרו במלון הציבו שומר שימנע ממנו לצאת מהחדר.

עד מהרה השכילו הרוסים להבין כי מאסר לא יחליש את עמדתו של הרבי, ואף לא יועיל במאום, ולפיכך שחררוהו. לדאבון לב, לא עלה בידו של הרבי להשיג את מבוקשו.

לאחר השחרור נכנס לחדרו אחד מגדולי הרבנים שנכחו בוועידה, ולתדהמתו ראה את הרבי יושב ובוכה!

"הלא ניסינו לפעול בכל דרך אפשרית, עד כדי מסירות נפש ממש, ויותר ממה שנעשה לא ניתן היה לעשות! מדוע הינך בוכה?", ניסה הלה לעודד ולנחם את הרבי.

"אין זה משנה כלל! את מה שהיינו צריכים להשיג – לא השגנו!", השיב הרבי.

הרבי סיפר את הסיפור והדגיש: הבכי של הרבי בחדרו אמנם כלל לא הועיל להשגת המטרה. אך המצב נגע לליבו באמת, הוא חש שהדבר שייך אליו לחלוטין. הוא לא חשב האם הבכי יועיל או לא, הוא פשוט בכה – העניין נגע בנפשו ממש.

התוועדויות, תשמ"ב, חלק ד, עמ' 1835