הולדתו של צדיק
רבי ברוך שלום, בנו הבכור של הרבי ה"צמח צדק", זכה בילדותו לקירובים מיוחדים מאבי סבו, אדמו"ר הזקן. כשאדמו"ר הזקן הסתלק לעולמו, הילד מיאן להינחם, ומדי שנה בשנה, ביום הולדתו של סבו האהוב, ח"י באלול, קיבל על עצמו להתענות. כך נהג במשך שתים עשרה שנה.
בי"ג באלול שנת תקפ"ה, השנה השלוש עשרה לפטירת אדמו"ר הזקן, דרש אדמו"ר האמצעי, בנו, בנושא יום הולדתם של צדיקים ובעלי נשמות כלליות. הרבי סיפר שביום לידתו של צדיק נערכת סעודת מצוה גדולה בגן עדן, ואין בה לא אכילה ולא שתיה, כי אם הנאה מזיו השכינה. כל הנשמות נפרדות מנשמת הצדיק היורדת אל העולם, ומברכות אותה שתצליח למלא את תפקידה.
כשמדובר על נשמה כללית, נשמתו של צדיק גדול הכוללת את נשמות כל ישראל, הסדר שונה. זמן מה לפני יצירת הולד גוזר בית דין של מעלה על הנשמה לרדת לעולם החומר. בינתיים, עד למועד הירידה, נשלחת הנשמה להיכל מיוחד, שם היא משמשת כ"ראש מתיבתא", ראש הישיבה של מעלה, ולומדת תורה ברבים לפני נשמות הצדיקים. כשמגיע זמן ירידתה למטה, באות כל הנשמות הכלליות, ונשמת משה רבינו בראשן, לברך את הנשמה שתצליח בעבודתה בעולם, ואף מבטיחות לה סיוע. באותו זמן שוררת למעלה שמחה גדולה.
יום הולדתו של צדיק, ובפרט יום הולדת של נשמה כללית, הוא חג בכל העולמות ועת רצון.
כששמע רבי את דברי סבו, אדמו"ר האמצעי, הבין ששגה כשהחליט להתענות בח"י באלול, יום הולדתו של אדמו"ר הזקן. הוא מיהר להתיר את נדרו, והחל להתענות בימי הקריאה, שני או חמישי, הסמוכים ליום הקדוש.
ספר השיחות, תש"ג, עמ' 89