בעיירה הקטנה של רוסיה הצארית. בה מתרחש סיפורנו, נחשב מפקד המשטרה המקומית מעין "צאר" קטן. מדיו המצוחצחים, עם הכפתורים הנוצצים אשר סמל השלטון עליהם: כובעו המרשים שאמר כוח ועוצמה וכל הופעתו נסכו פחד בלבות היהודים העניים של העיירה. החנוונים והרוכלים הזעירים.
מפקד המשטרה היה אדם קשה, גס-רוח וקפדן ובעיקר - שונא ישראל. לא לחינם הדביקו לו יהודי העיירה את הכינוי "המן". ברוב גאוותו ראה מפקד המשטרה את עצמו כנציגו האישי של הצאר במקום. ואכן, בעיירה לא היתה סמכות יותר גבוהה ממנו. הוא היה החוק עצמו והוא אהב את הכוח שהיה מרוכז בידיו ואפילו את הכינוי שכינוהו היהודים. יותר מכל הוא נהנה ממעמדו, שאפשר לו לקחת כסף מהיהודים האומללים בכל מיני אמצעים. באיומים ואף מתוך שימוש בכוח.
כדי להבין זאת וכדי שנוכל לחוש את האוירה של הימים ההם. עלינו לדעת כי מפקד המשטרה המקומית ברוסיה הצארית מילא מספר תפקידים בעת ובעונה אחת. הוא היה ראש המשטרה, מנהל מחלקת התברואה המקומית. מנהל לשכת הסעד, המפקח על המידות והמשקלות, המפקח על המזונות וכו’. כוח רב זה. שהיה מופקד בידיו, כמעט שהעביר אותו על דעתו.
כאשר מפקד המשטרה יצא לסיור ביקורת, רעדה אחזה בעיירה. בעלי החנויות שברחוב הראשי התכנסו בחנויותיהם וביקשו לא להיראות כחוץ. מי יודע מה זומם שוב "המן" זה? אחדים מהם החלו לנגב את הדלפק, אחרים כיסו את מיכלי הנפט והדג-מלוח, בעוד שאחרים בדקו אם הרשיון בתוקף עדיין. מחנות לחנות עברה השמועה שעשתה לה כנפיים והפכה לבשורת איוב: "המן בא!" כך, כשהוא מפיל חיתתו על כל העיירה, היה "המן" עובר מחנות לחנות ורושם "ראפורטים". פה הוא מוצא לכלוך על הדלפק, שם "תפס" זבוב על מיכל החמאה, בחום המחניק של חודש תמוז, ומיד הוא מוציא את פנקס הדו"חות שלו, רושם "ראפורט" בתנועות איטיות ומוסרו לבעל החנות הנפחד, שיצטרך עתה לשלם קנס גבוה, המהווה הכנסה של שבוע-שבועיים. לשוא יתחנן בעל החנות הזעירה ויבקש רחמים על אשתו ובניו, ש"המן" גוזל את הלחם מפיהם. לב אבן לו, ל"המן" זה, ולא איכפת לו סבלם של אחרים. הוא כבר בחנות אחרת, כוחן ובודק הכל, וכאשר הכל בסדר, הוא טועם את החמאה על קצה הסכין ופורץ בצעקות: "כיצד אתם מרשים לעצמכם למכור סחורה קלוקלת כזו? , הרי חמאה זו מסריחה!" ושוב רושם את הדו"ח.
בחנות אחרת הוא לא מוצא שום דופי. ממש נס. אולם שמחתו של בעל החנות מוכחת כקצרת מועד. בצאתו מהחנות מפטיר "המן", כי אכן זוהי חנות נחמדה והוא יגיד לאשתו שתבוא לכאן לערוך קניות. אחר הצהרים מופיעה "גברת המן", עורכת קניות בסכום ניכר ורק בסוף נזכרת כי הארנק שלה נשאר, במקרה, בבית. בפעם הבאה, כשהיא מופיעה, שוב לא היה לה כסף והחוב הולך וגדל. כאשר החנווני מזכיר לה, בכל הכבוד הראוי, כי אין עוד באפשרותו למכור בהקפה, נעלבת ה"המנית" והתוצאה היא שבעלה בא, רושם דו"ח ועוד דו"ח, עד שלבעל החנות מתברר כי מוטב לשכוח את החוב...
מה יכלו יהודי העיירה לעשות, פרט לתפילה חרישית שהשם יעזור להם להיפטר מ"המן" אכזרי זה? זקני העיירה עדיין זכרו את מפקד המשטרה בצעירותו, כאשר היה פרחח צעיר, ששימש בבתי היהודים כ"גוי של שבת". הוא היה בא בשבת אחר הצהרים, מסלק את הפמוטים מהשולחן ומוסיף עצי-הסקה לתנור הבוער. גם בימות השבוע היה ואניא (כך היה שמו) עושה כל מיני עבודות בבתי היהודים וכתמורה לכך היה מקבל ארוחה חמה, פרוסת חלה ותפוח. אולם הנער לא היה אסיר-תודה ליהודים שקירבו אותו. אדרבה, הוא שנא אותם. דירותיהם הקטנות אך נקיות וחמימות נראו בעיניו כארמונות והוא קינא בהם, פשוטו כמשמעו. לאחר שבגר גדלה שנאתו ליהודים ומפעם לפעם תפסו אותו בגניבות קטנות, עד שבתי היהודים נסגרו בפניו. לאחר מכן הוא נעלם מן העיר, ושנים רבות לא ראוהו. כאשר חזר לעיירה, הוא היה לבוש מדי צבא. הוא טייל ברחוב הראשי בגאווה מופרזת והראה לכולם את מדיו המצוחצחים. שוב נעלם, עד שחזר כעבור שנים בתור מפקד המשטרה המקומית.
לא עבר זמן רב עד ש"זכה" לכינויו "המן". לאחר שהוא גדל בקרב יהודים, ידע "המן" את כל המנהגים היהודיים ואף הבין את שפתם. הוא ידע, למשל, כי בפורים חוגגים היהודים את מפלתו של המן, כי מצוות היום בחג היא אכילה ושתיה כיד המלך, ובמיוחד יש לשתות עד שלא יודעים להבחין בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי".
עתה החליט מפקד המשטרה הרשע. כי הוא ישבית את שמחת היהודים בפורים וישים לאל את נצחונם על המן. איך עושים זאת? פשוט מאד. תחילה השתדל לתפוס שיכורים יהודיים שמפריעים את הסדר הציבורי. אולם, למרבה פליאתו, היה "יבול" הדו"חות שהצליח לרשום זעום ביותר. זה, כמובן. לא סיפק אותו ולפורים הבא תכנן משהו גדול יותר, משהו שישבית את שמחת היהודים וימחה את הצחוק מפניהם.
ואכן, הוא המציא המצאה שטנית: לפני פורים הודיע ראש המשטרה כי שוב אסור יהיה ליהודים להשתמש בשליחים למשלוח-מנות בפורים - בלי "רשיון-עבודה" מטעם המשטרה. זה היה, כמוכן, מגוחך ואבסורדי בתכלית. מחלקי משלוח-המנות לא הרוויחו במשך שנים רבות - תמורת השליחות שביצעו - את המס שנדרש מהם עתה כדמי רשיון. גזירה זו הרגיזה מאד את הציבור היהודי. הם שלחו משלחת אל "המן" וביקשוהו לבטל את הגזירה. המשלחת אף הציעה לו סכום כסף, כ"תרומת יד", אך הרשע עמד בשלו. הוא לא היה מעונין בכסף, אלא רצה "לסדר" את היהודים ולהכריח אותם לבטל את משלוח המנות, הוא איים על חברי המשלחת. כי הוא יעצור כל מי שיעבור על ההוראה ויחרים את משלוח המנות.
פורים הגיע והיהודים התאספו בבית הכנסת לשמוע מקרא מגילה. כאשר הוזכר שמו של המן - ה"אמיתי" - רעשו הרעשנים במשנה מרץ: הם התכוונו גם ל"המן" המקומי שלהם. למחרת. כאשר הגיעה השעה לשלוח את משלוח- המנות, החליטו מספר צעירים נועזים לנסות ולשבור את הגזירה האכזרית, אפילו אם יצטרכו להיעצר בשל כך.
מפקד המשטרה וסגנו סיירו ברחובות והצליחו לתפוס שני צעירים שנשאו משלוחי-מנות. לאחר שדלת בית הכלא ננעלה מאחורי ה"עבריינים", התישב מפקד המשטרה וסגנו כדי להטיב את לבם מהמאכלים הערבים שתפסו. משלוח-המנות היה מיועד לרב הישיש של העיירה. הרב היה נערץ על כל שכבות האוכלוסיה, לרבות הגויים של העיירה.
הרב ישב ליד שולחן- ערוך לקיים מצוות סעודת פורים כאשר אשתו של "המן" התפרצה פנימה. וכדמעות בעיניה זעקה, כי היא מבקשת את עזרת הרב... חיש מהר התברר, כי תוך כדי אכילה גסה של המנות הגזולות נתקעה עצם בגרונו של "המן", לא לבלוע ולא להקיא והוא חולה מסוכן. הושיעה נא, אדוני הרב, רק אתה יכול להציל את בעלי - יבבה האשה.
הרב הסביר לה בניחותא כי זהו עונש מן השמים, על התנהגותו הגסה של בעלה ועל שהוא ממרר את חיי היהודים בעיירה. "אם שניכם תבטיחו כי שוב לא תעשו ליהודים כל רע, יינצל בעלך ויישאר בחיים. לכי ואמרי לו זאת" - האיץ הרב באשה האומללה.
היא רצה וסיפרה את הדבר לבעלה, שהיה על סף הגסיסה. בשארית כוחותיו הוא נשבע, ששוב לא ירע ליהודים ומיד הונח לו והעצם נבלעה. עתה ידע "המן", כי נס גלוי אירע עמו הודות לרב הזקן. למחרת בבוקר הוא בא אל הרב, כדי להודות לו. הוא אמר כי ידוע לו שהרב הציל את חייו וכי הוא מבטיח ששוב לא ירע ליהודים .
איני רוצה שימשיכו לקרוא לי "המן" - אמר. השינוי ביחסו של מפקד המשטרה עורר שמחה רבה בקרב היהודים שנשמו עתה לרווחה. הורמו כוסיות "לחיים", וליהודים היתה אורה ושמחה.