פעם היה חוכר יהודי בפולין, שפרנסתו היתה על בית מרזח, שחכר מהפריץ המקומי. בנוסף לבית המרזח, החזיק היהודי שלנו גם בזכות דייג באחד האגמים הסמוכים, שהיה אף הוא "רכושו" של הפריץ. תמורת בית המרזח הוא שילם סכום שנתי קבוע, ואילו תמורת זכות הדייג הוא היה חייב לתת לפריץ את מחצית כמות הדגים שהעלה בחכתו. אם הוא תפש רק דג אחד, היה חייב לפי ההסכם, לתיתו לפריץ.
היהודי שלנו היה אדם פשוט, לא מלומד ביותר. אך אדם ישר, שתוכו כברו. הוא קיים את ההסכם ככתבו וכלשונו והפריץ היה שבע רצון ממנו ונתן אמון מלא כיהודי "שלו". פעם אחת קרה - היה זה ערב פורים - שהיהודי יצא לאגם בסירה קטנה, כדי לתפוס כמה דגים. אולם, מעשה שטן, כאילו להכעיס, לא רצו הדגים באותו היום לעלות בחכה. היהודי שלנו אף הטיל רשת לתוך המים, אולם הדגים, גדולים וקטנים, התעלמו מן הרשת כאילו "נדברו" ביניהם, שהחוכר היהודי ישאר בלי דגים לסעודת פורים. קל להבין. כי דבר זה גרם ליהודי שלנו עגמת-נפש לא קטנה. הנה פורים מתקרב וחודש אדר הלא מזלו מזל דגים - וכיצד אפשר לשבת לסעודת החג, שייעדרו ממנה הדגים?
השעה היתה כבר מאוחרת והחוכר גמר אומר כנפשו לחזור הביתה בידיים ריקות. הוא החל לאסוף את הרשת לתוך הסירה, כאשר הבחין לפתע בדג גדול למדי המפרפר בתוך הרשת. לשמחתו של היהודי לא היתה גבול: זה זמן רב לא ראה דג גדול ויפה כל כך ועתה הוא הודה לה’ על המתנה היפה, שקיבל לכבוד פורים ומיהר להשיט את הסירה, כדי להגיע הביתה בזמן. תוך שהוא חותר בסירה, עלה פתאום בדעתו, שהדג בעצם, איננו שלו. לפי ההסכם עם הפריץ שלו, הרי אם הוא תופש רק דג אחד, הוא חייב לתיתו לבעל הבית. חבל מאוד, כבר מוטב היה, אילו לא תפס בכלל. ולשם מה. בעצם, נחוץ הדג לפריץ? וכי צריך הוא לערוך סעודת פורים? הוא הרי עורך סעודות מידי יום ביומו. ואילו לנו היהודים יש פורים פעם אחת בשנה...
מחשבות מעין אלה הטרידו את מנוחתו של היהודי שלנו בעוד הוא בדרכו הביתה. למסור את הדג או לא למסור - זו היא השאלה. בסופו של דבר החליט, כי את הדג יקח לעצמו לכבוד פורים ואילו לפריץ הוא יתן כפליים, כפיצוי בהזדמנות הראשונה. אולם, כנראה, שמן השמים נגזר על היהודי שלנו, שהדג הזה, שהיה אצלו כבחינת "בן יחיד", יגרום לו צרות צרורות. מסתבר, כי אחד השכנים הרגיש בריחו של הדג הממולא, אותו הכינה אשת החוכר ובהיותו מן הסתם מבני בניו של המן הרשע, הלך והלשין אצל הפריץ, כי הנה היהודי שלו רימה אותו. חמתו של הפריץ בערה בו להשחית ומיד שלח את משרתיו, כדי להביא לפניו את היהודי. מיד בבואו, התנפל עליו הפריץ בשצף קצף ושאלו, אם נכון הוא שתפס דג ולא נתן לו, לפי המוסכם, אלא לקחו לעצמו? היהודי הודה, כי אכן אמת נכון הדבר.
"האמנם רצית לרמות אותי?" - הוסיף הפריץ להקשות. "חלילה לי. אף פעם לא רימיתי את הוד מעלתך וגם להבא אין בדעתי לעשות זאת" - השיב היהודי בחום ליבו. וכדי שהפריץ יבין במה המדובר, התחיל היהודי לספר לו על חג הפורים, שאותו חוגגים היהודים לזכר ההצלה מצפרני המן הרשע...
"אני יודע את הסיפור של פורים" - שיסע אותו הפריץ - "לא זו בלבד, אלא אפילו אזני המן כבר אכלתי, כאלה הממולאים בפרג ושזיפים. אולם מה לכל זה ולדג שהגיע לי לפי כל הדעות?" "חג הפורים, אדוני הפריץ, הוא רק פעם אחת בשנה ומצווה גדולה לערוך סעודה ולהזמין אורחים רבים, במיוחד עניים, שיבואו ויאכלו איתנו. נו, וכי אפשר לערוך סעודה בלי דגים ? ובמיוחד שזה גם מזל דגים..." - ניסה החוכר להסביר את עצמו.
"איזה מין מזל דגים ?" - ביקש הפריץ לדעת והחוכר הסביר לו באמרו, כי לכל חודש יהודי יש המזל המיוחד שלו ומזלו של חודש אדר הוא דגים. זה מזכיר לנו - הוסיף והסביר - כי כפי שלדגים יש תמיד עינים פקוחות, כך גם עיני ה’ פקוחות ומשגיחות עלינו תמיד והוא שומר עלינו, על יהודים מסכנים וחסרי ישע, הנמצאים בגלות, מפני התנכלויותיהם של ההמונים למיניהם וכן שאר שונאי ישראל...
"טוב טוב, אבל מה לכל זה ולדג שלי" - לחץ הפריץ בנקודה, שהיתה נראית לו חשובה. "זה פשוט מאד, אדוני הפריץ. כיון שלרוע מזלי הצלחתי לדוג רק דג אחד, חשבתי, כי את הדג הזה שלח לי ה’ במיוחד, כדי שאוכל לערוך סעודת פורים כדת וכדין. ואילו לכבוד הפריץ אחזיר, אם ירצה ה’ כפל כפליים, את כל שלל הדגים שאתפוס בהזדמנות הראשונה". "הפעם אני מוותר לך" - אמר הפריץ - "אולם אם דבר זה יקרה שנית, אפשוט את עורך מעליך...".
כעבור זמן קצר נערך כנס ארצי של כל האצולה הפולנית. השתתפו בכנס הזה כל הרוזנים, הדוכסים. הברונים ובעלי האחוזות הגדולות, שהתכנסו כדי לדון בענינים הנוגעים בהנהגת המלוכה. אולם כפי שזה רגיל היה לקרות, החלו הנאספים לדבר על... היהודים.
אחד הפריצים החל להתלונן שהיהודי "שלו" עשה לו עוול. שני סיפר על סוחר יהודי שקנה אצלו יער שלם בחצי חינם. הפריץ "שלנו" סיפר את סיפורו של החוכר שלו, ועמד על "החוצפה" שלו לקחת את הדג לסעודת פורים. כך סיפרו כל האצילים, איש, איש, סיפור שגיבורו היה חוכר או סוחר יהודי. בסופו של דבר החליטו ביניהם להוציא צוו, המחייב את גרושם של היהודים מהאחוזות של אצילי פולין. מיד כתבו את נוסח הצוו והעבירו אותו לחתימה בין הנוכחים. אולם עוד לפני שהפריץ הראשון הספיק לחתום עליו, נפתחה הדלת ונכנס פריץ לבוש הדר, במדים נוצצים ומקושטים ביהלומים. הופעתו המרשימה של האציל עוררה יראת כבוד בקרב כל הנוכחים. כולם קמו לכבודו והחוו קידה לעבר הנכנס. מיד פינו לו מקום בראש השולחן וכיבדו אותו, שיהיה הוא הראשון החותם על המסמך.
האציל המהודר קרא את המסמך בעיון ולאחר מכן אמר: זהו הבל ורעות רוח , בשביל שטויות כאלה, דברים קטנטנים, אתם רוצים לגרש את החוכרים היהודיים? וכי חושבים אתם שחוכרים נוצריים ינהלו את העסקים שלכם בצורה טובה יותר ונאמנה יותר? הם פשוט ישתו לשכרה כל הימים ויטביעו את הנכסים שלכם בים של שכרות עד שתפסידו את כל רכושכם. תאמינו לי, אין חוכרים נאמנים מהיהודים". באומרו זאת קרע האציל את המסמך לחתיכות, קם, אמר שלום ויצא.
ציבור האצילים ישב על מקומו כאילו כפאו שד. איש מהם לא ידע מיהו האציל שדיבר אליהם זה עתה והם התביישו לשאול ולהראות שאין הם יודעים. כך הם החלו להתפזר מבלי לקבל כל החלטה. ה"פריץ" שלנו היה מבוייש במיוחד, על כי גם הוא היה מוכן לחתום על המסמך הטפשי הזה ולגרש את החוכר היהודי הנאמן שלו, בגלל המעשה שאירע בדג לפורים. מלבד זאת הוא היה מאד סקרן לדעת. מי היה אותו אציל אלמוני, שקרע לגזרים את המסמך והציל אותם בכך מלעשות מעוות שלא יוכל לתקון.
לבסוף הוא אזר עוז בנפשו ושאל את אחד האצילים שנמנה על ידידיו הקרובים : "אמור נא לי, אני ממש מתבייש לשאול אך בכל זאת הייתי רוצה לדעת, מי היה האציל הנכבד הזה, שקרע את המסמך?" "אומר לך את האמת" - היתה תשובת הנשאל - "גם אני אינני יודע, רק התביישתי לשאול. בדיוק עכשיו רציתי לשאלך, אולי אתה יודע..."
כך הם שאלו עוד אחד ועוד אחד והתברר, שאיש מהם אינו יודע מיהו האציל ההוא, איש לא ראה אותו ולא שמע עליו קודם לכן. בבואו הביתה, קרא הפריץ לחוכר היהודי "שלו" ואמר לו: "אתה זוכר שסיפרת לי על מזל דגים שיש לכם, בחודש מסויים וכי לאלקי ישראל עיניים פקוחות, כדי לשמור על עמו? ובכן, אני ראיתי אותו, את אלקיכם..." באומרו זאת סיפר הפריץ לחוכר את המעשה שהיה באסיפה שלהם.
ואילו החוכר היהודי השיב לו, כשבת-צחוק על שפתיו: "את אלקינו ודאי לא יכולת לראות, פריץ נכבד. אולם, לפי מה שאתה מתאר אותו , את לבושו המלכותי, תכלת וארגמן, תכריך בוץ ועטרת זהב - אני יכול לתאר לעצמי שהיה זה מרדכי מהמגילה. שבא במיוחד כדי להציל אותנו מגזירה קשה. היה זה כנראה בזכות סעודת פורים ונראה שמזל דגים עמד לנו גם הפעם..."