פתיחה
אומרים, שסעודה טובה מכילה ארבעה מרכיבים: שירים, לחיים, סיפורים ורעיונות. אם כך בסעודה רגילה, על אחת כמה וכמה בסעודת פורים, ובפרט בבית חב"ד.
ובכן, הסעודה שלנו היום תסתובב סביב שירי פורים (לא שירי הילדים, אלא שירי המבוגרים). ברצוני להציג בפניכם מראש את הכללים: על כל שיר נספר סיפור, נלמד רעיון, וכמובן נרים כוסית לחיים. כמות השירים והסיפורים, תיקבע לפי כמות הפעמים שתאמרו לחיים. את סדר השירים ניתן לכם לבחור. בכל פעם נציג אחר יבחר שיר, ואנחנו נזרום עם השיר הלאה, ונראה מה הוא אומר לנו.
הנה רשימת השירים לבחירה:
- משנכנס אדר (שתי גירסאות)
- חייב איניש
- ליהודים הייתה (שלוש גירסאות)
- ונהפוך הוא
- על הניסים
- ויהי בימי אחשוורוש
- אל תירא מפחד פתאום [לשירים נוספים ראה כאן]
הכללים ברורים? קדימה, אפשר לבחור את השיר הראשון. מה אתם בוחרים?
שיר: משנכנס אדר מרבין בשמחה
אני רואה שבחרו בשיר "משנכנס אדר – מרבים בשמחה". זה מאמר חז"ל.
מספרים על רבי יהונתן אייבשיץ, שבתור ילד רקד ושר שירים בחודש אדר. אמא ניסתה להרגיע אותו ושאלה: מדוע אתה רוקד ושר כל כך?
אמר לה: המורה אמר בכיתה ש"משנכנס אדר – מרבים בשמחה".
פתאום נכנס אבא לחדר. בן-רגע השתתק יהונתן, הפסיק לרקוד ולשיר, כמי שכפאו שד. שאלה אמא: מה קרה עכשיו, מדוע הפסקת לרקוד?
אמר יהונתן: כתוב ש"משנכנס אב... (כלומר האבא) ממעטים בשמחה"...
אבל אחרי ההומור, נשארת השאלה: איך בדיוק מרבים בשמחה? מה, האם שמחה עובדת כמו לחצן הווליום במערכת סטריאו, שאפשר להגביר ולהנמיך כרצוננו? האם להרבות בשמחה הכוונה לשתות עוד אלכוהול, או לשים עוד מוזיקה?
סיפור: הנעליים הסתובבו
איי... איי...
אומר הזוהר הקדוש דבר נפלא. תובנה, שיכולה לשנות את ההתייחסות שלנו לסוגיית השמחה. אומר הזוהר, שאם נקח את המילה "בשמחה" ונערבב את האותיות, תצא המילה "מחשבה". אופס, אני רואה את העיניים שלכם בוהות בי בחוסר הבנה. מה הקשר בין שמחה למחשבה, לכאורה זה שני דברים שונים ואולי הפוכים?
בשביל זה צריך סיפור:
מספרים על אדם שנמאס לו. אולי אתם מכירים אותו. אני מכיר כמה כאלו... נמאס לו מאשתו, נמאס מהילדים, נמאס מהעבודה, נמאס מהכפר שלו. די, נמאס כבר!!!
הוא החליט שהוא חייב לברוח מהמקום הזה ולחפש מקום מאושר יותר. ברח האיש מהכפר הקטן, והחל ללכת. הוא הגיע לפרשת דרכים, וראה שלט האומר שאם ימשיך ללכת ישר – יגיע לא פחות ולא יותר לגן עדן. יופי, חשב האיש, כל ימיי רציתי להגיע לגן עדן. ליהנות קצת מהחיים. להיות מאושר. הלך והלך והלך, עד שהתעייף.
שכב האיש לנוח בצד הדרך. ואז נבהל. רגע, איך אדם כשאקום באיזה צד נמצא גן עדן? איך אהיה בטוח שלא אתבלבל בכיוונים ואלך לכיוון ההפוך?
ואז עלה לו רעיון. הוא חלץ את הנעליים, ושם אותם כך שחזית הנעליים לכיוון גן עדן.
אלא שאחרי שנרדם, קרה משהו לא צפוי. הגיעה רוח, וסובבה את כיוון הנעליים ב-180 מעלות, מבלי שהאיש יידע מכך.
בבוקר, קם האיש, ובדק לאיזה כיוון צריך ללכת כדי להגיע לגן עדן. הנעליים הראו את הכיוון, ולשם הוא אכן הלך.
והנה, הוא מתקרב לכפר. וואו, איזה כפר יפה. הציפורים מצייצות, הפרחים מלבלבים. פרפרים בכל הגוונים מתעופפים בינות לעצים. פשוט מדהים הכפר הזה, ממש גן עדן. כך חשב לעצמו. פתאום שם לב שהכפר די דומה לכפר המקורי שלו. אך מיד הסביר: כן, אין מה להשוות. שם זה היה גיהנום. פה זה משהו אחר לגמרי. גן עדן עלי אדמות.
לפתע הרגיש רעב. כנראה שגם בגן עדן צריכים לאכול. הוא חיפש בית בגן עדן שבו יוכל לאכול. רגליו נשאו אותו בלי לדעת אל רחוב כלשהו. אהמממ... הרחוב די דומה לרחוב שהייתי גר בו. אבל אי אפשר להשוות. כאן זה גן עדן. רחוב מדהים. תאורת רחוב מסוגננת. גן עדן.
הוא הגיע אל בית כלשהו, ודפק בדלת. פתחה לו אשה אחת במאור פנים. "היכנס בבקשה יקירי", אמרה. "רק בגן עדן יש נשים כאלו נפלאות", חשב לעצמו. איזו קבלת פנים. איזה כבוד. גם הילדים נתנו לו כבוד. דאגו לו לאוכל. השכיבו אותו במיטה טובה. הוא שם לב שהבית די דומה למה שהיה לו. אבל כאן זה משהו אחר. זה גן עדן.
בבוקר, העירה אותו האשה. חביבי, לך לשטוף כלים. "לשטוף כלים?", חשב לעצמו בתמיהה. "מה, גם בגן עדן שוטפים כלים?", שאל את עצמו. ומיד הסביר לעצמו: "נו, כנראה שגם בגן עדן צריך קצת לעבוד כדי להיות מאושר. דווקא זה רעיון טוב. זו גישה נכונה".
נדמה לי שהנשמל מובן מאליו, ולא דורש הסבר נרחב, אלא אם כן אמרתם יותר מדאי פעמים לחיים... אומר הזוהר הקדוש, שכל הסיפור של "בשמחה" הוא "מחשבה". צריך פשוט להחליף בראש את הכיוון של הנעליים, ולהתחיל להסתכל על העולם במשקפיים אחרות, משקפי גן עדן. פתאום אותו כפר, אותו בית, אותה אשה, אותם ילדים ואותם מטלות – מקבלים הסתכלות חדשה, הסתכלות של גן עדן. כאן טמונים זרעי השמחה. כך נוכל לשמוח בחיים, גם במקומות ובזמנים שקשה לשמוח.
אז בואו ונרים כוסית לחיים, נשנה את כיוון הנעליים, ונדאג שאם לא שמחנו עד עכשיו משנכנס אדר, לפחות מעכשיו נרבה בשמחה.
שיר: חייב איניש לבסומיה
השאלה: למה עד דלא ידע?
בחר מי שבחר בשיר: "חייב איניש לבסומיה בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". זה מאמר חז"ל, שתרגומו לעברית הוא: אדם חייב להתבסם (ביין) בפורים, עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
השאלה נשאלת כל שנה מחדש: איך מאפשרים לאדם להשתכר כל כך, ועוד להגיע למצב שכבר אינו יודע את הדבר האלמנטרי ביותר בפורים – ארור המן וברוך מרדכי?
השאלה כל כך קשה, עד שפוסקים גדולים כמו הרמב"ם והרמ"א כתבו שהכוונה שצריך לשתות עד שנרדמים, ומתוך שינה כבר לא מבחינים בין ארור המן לברוך מרדכי.
סיפור: לאיזה כיוון נפלתם?
אבל לפני שכולנו נרדם, הנה הסבר חסידי נפלא (לקוטי שיחות ג, פורים). נתחיל עם סיפור טוב:
תקשיבו סיפור טוב: מספרים על הצאר הרוסי, שהיה אמור לבקר במחנה צבאי כלשהו. צחצחו את המקום, קישטו אותו, עשו חזרות במשך חודשים למסדר הצבאי. והנה מגיע היום. הצאר נוסע במרכבתו בבוקר לכיוון המחנה, והנה הוא רואה דבר מכעיס ביותר – חיילים שיכורים שרועים על הרצפה בדרך למחנה.
מסתבר, שהיו כמה חיילים שלא הצליחו להתאפק, והיו צריכים קצת 'לשחרר' את הלחץ בלילה שלפני הביקור, וקפצו אל ה'פונדק' הסמוך לשתות וודקה ו'להתחמם'. שתו ושתו, ולפתע נזכרו שהם חייבים לחזור למחנה, כי הצאר עוד מעט מגיע. חזרו ברגל למחנה, אבל היו כל כך עייפים ומותשים, שהם נפלו שדודים באמצע הדרך.
ראה הצאר והתמלא בכעס ובחרון אף. ואז אמר: לכל החיילים ששוכבים אני מוכן לסלוח, אבל החייל ההוא דינו מוות.
שאלו המפקדים: אדוננו הצאר, מה ההבדל בין החיילים? כולם הרי שיכורים וברחו מהמחנה בלי רשות, ונפלו שיכורים על הרצפה! אם להעניש, אז את כולם; ואם לא, אז אף אחד.
השיב הצאר: תסתכלו על צורת השכיבה שלהם. כולם שוכבים כשהראש לכיוון המחנה, ורק המנוול ההוא שוכב כשהראש לכיוון הפונדק. אני מבין שהם הרגישו צורך לשתות וודקה. גם אני שותה לעיתים קרובות. אבל כל החיילים ידעו גם כאשר היו שיכורים, כי הראש שלהם לכיוון המחנה. הם לא התבלבלו בדבר הזה. רק החייל הזה השתכר ושכח לגמרי מהצבא והמחנה, עד כדי כך שהראש שלו לכיוון הפונדק. לכן דינו מוות.
ונחזור לפורים: כל השנה האדם הוא בבחינת "ידע", במודעות והכרה מוגבלת. בפורים צריך להתעלות לבחינת "לא ידע", למעלה מהמגבלות של הדעת, לדבקות עמוקה ומוחלטת בה'.
כאן נשאלת השאלה: מה קורה כאשר האדם ב"לא ידע"? לאיזה כיוון הוא נופל אחרי כמה כוסיות? אנו יודעים שאדם נמדד ב"כוסו". זאת אומרת, שהמבחן שלו הוא מה קורה אחרי כמה כוסיות לחיים. מה הוא עושה באותה שעה. האם משתולל, מקלל, צועק, תוקף ועושה שטויות. או שאז הוא הולך בדרך ה', צועק שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.
אומר לנו פורים: ביום הזה צריך להגיע "עד דלא ידע", לרמה שמעל המודעות של האדם (מה שנקרא בפסיכולוגיה "תת-מודע"). וגם אז צריך להיות לו ברור ההבדל בין "ארור המן לברוך מרדכי". לא מספיק שהוא זוכר להבחין בין הטוב והרע בזמן ה"ידע", במודע. יתכן שהוא אדם דתי ואדוק, שביום-יום מקפיד על קלה כבחמורה, ומשתדל תמיד הן בתחום של עשה טוב – ברוך מרדכי; והן בתחום של סור מרע – ארור המן. השאלה היא, מה קורה ב"לא ידע"? האם גם אז ברור לו ההבדל, או שהוא מתחיל להתבלבל[1].
בואו ונרים כוסית לחיים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ונזכור כי גם כאשר אנחנו לא במצב של מודעות ושליטה עצמית מלאה – גם אז תמיד נזכור להבחין ולהבדיל בין הטוב והרע, ארור המן וברוך מרדכי.
לחיים לחיים!
הבה ונשיר ביחד: חייב איניש לבסומיה.
שיר: ליהודים הייתה אורה
שאלה: מה מבדיל בין יהודי לגוי?
והנה עוד שיר, פסוק מתוך המגילה: "ליהודים הייתה אורה, ושמחה, וששון ויקר". למה חוזרים על המילים שוב ושוב – "אורה ושמחה וששון ויקר"?
אומרת הגמרא[2] דבר מעניין. כאשר המן כעס על ההתבדלות של עם ישראל, הוא גזר לבטל ארבע מצוות: לימוד תורה, ימים טובים, ברית מילה והנחת תפילין. שכן המצוות הללו מייצגות את ההבדל שבין יהודי לגוי[3].
כשהתבטלה גזירת המן, יכלו היהודים לחזור ולקיים את ארבע המצוות הללו (מהרש"א שם). זה הרמז בפסוק: "אורה זו תורה, שמחה זה יום טוב, ששון זו מילה, ויקר אלו תפילין". כלומר, ש"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר", הכוונה שהם יכלו מחדש לקיים את ארבע המצוות הללו.
אבל כאשר חושבים על זה פעם נוספת, לא ברור איך ארבעת הסימנים האלו מבדילים בין יהודי לגוי. לכאורה גם לגויים יש אלמנטים דומים, כמו ליהודים:
- אורה זו תורה – גם הגויים לומדים תנ"ך, ובכלל יש להם תורות ופילוסופיות שונות. מה מייחד את התורה שלנו דווקא?
- ושמחה זה יום טוב – כאילו שיום טוב זו המצאה יהודית... לגויים יש ימים טובים משלהם, כמו ימי עצמאות של המדינה, ימים שבהם היו ניסים וכדומה. מה החידוש בימים טובים שלנו?
- וששון זו מילה – טוב, זה ממש לא ברור. יש מקומות בעולם שבהם רוב התינוקות עוברים ניתוח של ברית מילה בקטנותם מטעמי בריאות. אז מה החידוש במילה שלנו?
- ויקר אלו תפילין – תפילין מהווים אות וסימן ליהדות שלנו. אבל גם לגויים יש סימנים ואותות משלהם, כמו דגל, עיטורים שונים, בגדים עם סימנים שונים וכדומה. מה מייחד את התפילין?
סיפור: הנסיך שרקד
בשביל להבין את התשובה, אנו חייבים סיפור:
מספרים על נסיך שנסע לעיר רחוקה, ועם הזמן הפך להיות עבריין. מן הסתם הוא גידל שערות ארוכות, הלך עם ג'ינס קרוע, הסתובב במקומות מפוקפקים וכן על זה הדרך. הוא התרגל לחיות עם העבריינים, ושכח לגמרי את עובדת היותו נסיך.
יום אחד קיבל מברק, שהמלך עומד לבקר אותו. לפתע הבזיק בו הזיכרון: אני נסיך! אני לא עבריין! ואבא שלי, המלך, עומד להגיע אליי! וואו!
התחשק לו לרקוד מרוב שמחה. אבל אם הוא ירקוד סתם כך באמצע היום, כולם יצחקו עליו. יחשבו שדעתו השתבשה עליו. עלה לו רעיון: הוא ארגן מסיבה לכל החבר'ה. היה שם אלכוהול משובח, לא פחות מבלו לייבל. מסכי לדים צבעוניים וענקים. מכונת עשן. די.ג'יי. שעשה שמח והמון בלגן. תאורת מסיבות. אוכל טוב. וכמובן, רחבת ריקודים.
כולם הגיעו למסיבה. כטוב ליבם ביין, פרצו כולם בריקוד צוהל. גם הנסיך רקד איתם. לצופה מבחוץ היה נראה, כאילו כולם רוקדים באותו מעגל. אותו ריקוד.
אבל האמת הייתה אחרת. הם רקדו בגלל האלכוהול, הלדים והמוזיקה הרועשת. והוא רקד בגלל סיבה אחרת לגמרי: בגלל שהוא נסיך, ואבא שלו המלך עומד לבקר אותו!
תשובה: דומים, אבל שונים לגמרי
מה זאת אומרת?
זאת אומרת שבמבט חיצוני, אפשר אולי לחשוב שהיהודי והגוי הם דומים. גם היהודי שותה וגם הגוי, גם היהודי רוקד וגם הגוי. אבל במבט עמוק יותר, רואים את השוני דווקא בדברים הדומים.
זה הרעיון הגלום בפסוק (ע"פ לקוטי שיחות ג, פורים). בואו נראה איך זה בא לידי ביטוי בארבעת הדברים שבפסוק:
- אורה זו תורה. גם לגויים יש תנ"ך ותורות שונות. אבל אצלם, הכול מתחיל ומסתיים בחכמה. חכמה בגויים תאמין. מה שאני מבין, קיים; ומה שלא, לא קיים. גם אצלנו, היהודים, התורה היא חכמה. אנו משתמשים בחכמה ללמוד את החכמה האלוקית העצומה שיש בתורה. אבל לפני החכמה, אנו מקבלים את התורה באמונה תמימה. מבינים או לא, נעשה ונשמע. כמו שתלמיד חכם גדול אמר בהתפעלות אחרי התוועדות של הרבי: הרבי מצטט מקורות מכל ארון הספרים היהודי כמו תלמיד חכם הכי גדול שיש, ומצד שני כשזה מגיע לנושאים של אמונה הוא מדבר כמו סבתא זקנה. כן, עם כל החכמה והלימוד, אנו מקבלים את התורה בפשטות כמו סבתא זקנה.
- שמחה זה יום טוב. נכון, גם לגויים יש "ימים טובים", "הולידיי". גם הם שותים ואוכלים בימים האלו, וגם אנחנו שותים ואוכלים בימים טובים. אבל האם אפשר להשוות? כאשר גוי חוגג ומבלה, הוא מתחיל לעשות שטויות, לאבד את הרסנים. אצלו, שמחה היא הוללות. אצל יהודי, שמחת החג אינה הוללות, אלא שמחה של מצוה, מלאה בדברי תורה ובמשמעות. הנה, תראו את סעודת פורים שלנו – אנו בכלל לא שותים אלכוהול, אלא רק אומרים לחיים... ובמקום לקלל ולצעוק, אנו מדברים דברי תורה ולומדים מוסר השכל לחיים.
- וששון זו מילה. אכן, גם גויים עושים ברית מילה. אבל בלי "ששון". תראו לי גוי אחד שעושה מסיבה לכבוד ניתוח ברית המילה שלו, ועוד מוציא על המסיבה כמה עשרות אלפי שקלים... אצלם, המילה נעשית בלית ברירה, כדי למנוע בעיות בריאותיות. הם מצטערים מהברית, ובפרט מכך שהברית מחלישה את התאוות. ואילו אצל יהודי, למרות שהתינוק צורח בברית, עושים אירוע שמח. כולם שמחים וששים על הזכות לקיים מצוה. סיפר לי גר אחד, שעבר ניתוח של ברית מילה בתור תינוק. לפני הגרות, התברר שהוא צריך לעבור כמה "שיפוצים" כדי שהברית תהיה כשרה. בזמן הברית, הוא פרץ בבכי. שאל אותו המוהל: אני מכאיב לך? השיב הגר: לא, זה דמעות של שמחה. לא האמנתי שאזכה לקיים את מצוות ברית מילה, והנה, אני זוכה לעשות זאת כמו אברהם אבינו.
- ויקר אלו תפילין. גם גויים משתמשים באותות, סימנים ודגלים, כדי לציין את הייחודיות שלהם. אבל אצלם, הסימנים הללו צריכים להיות יפים ומפוארים. אחרת, לא ישתמשו בהם. ואילו אצלנו, במבט אנושי התפילין אינם שיא הפאר – רצועות מעור בהמה, בצבע שחור, עם כריכות על היד. אין כאן שום יופי אנושי. ובכל זאת אנו מתפארים בתפילין ומניחים אותם, כי כך ה' ציוה. זה המסר של הפסוק "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" – במבט חיצוני יהודי וגוי יכולים להראות דומים. אבל במבט פנימי, מדובר בעולם אחר לגמרי. אין מה להשוות.
בואו ונרים כוסית לחיים, של "אשרינו מה טוב חלקנו", שזכינו להיות יהודים ולהתבדל לגמרי מאומות העולם. לחיים, לחיים!
הבה ונשיר את "ליהודים הייתה אורה" בגירסאות השונות שלו.
שיר: ונהפוך הוא
השיר הבא, הוא שיר קצר, המבוסס על אותו לחן של "משנכנס אדר", אך במילות הפסוק: "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
מה אפשר ללמוד מ"ונהפוך הוא"?
האמת היא, שאפשר ללמוד הרבה דברים. אבל כיון שבכוסיות לחיים עסקינן, נדבר על ונהפוך הוא שקשור לכוס.
סיפור: להפוך את הכוסות
תשמעו סיפור מעניין: היה זה בליל שמחת תורה תשמ"ו. בשמחת תורה בחב"ד, נהוג לומר הרבה לחיים, די דומה לסעודת פורים... הרבי התוועד אז ב-770. בין דברי התורה של הרבי, נהגו לעשות הפסקה שבה כולם שרו ניגון חסידי, ואומרים לרבי 'לחיים' על כוסית יין. באותה התוועדות, לפתע הרבי סימן לכולם להגיד לחיים עד הסוף ולהפוך את הכוס. בהמשך, הרבי הורה לכולם לרוקן את הבקבוקים ולהפוך גם אותם. הרבי בעצמו אמר לחיים על היין בגביע שלו עד הסוף, והפך את הגביע. וכך, כשהגביע הפוך בידו, הרבי עודד את השירה במשך זמן ארוך בהתוועדות.
איזה רעיון גלום ב"ונהפוך הוא" של הכוסיות?
הרבי הסביר רעיון שכזה. יש שני מצבים בסיסיים: נותן ומקבל. כל אחד מאיתנו נמצא בשני המצבים, לעיתים נותן ולעיתים מקבל. השאלה היא, מה העיקר בחיינו – לתת או לקבל?
השאלה הזו, היא בעצם השאלה ביחס לכוס. האם תפקידו של הכוס לקבל או לתת?
כאשר מדובר בחבית, בכלי אחסון, עיקר תפקידו הוא לקבל, להכיל, לשמור. אבל כוס, עיקר תפקידה הוא לתת, למזוג את תכולת הכוס הלאה, אל מי ששותה מהכוס.
אלו שני המצבים בכוס: כוס ישרה, שעומדת על רגליה, מייצגת את מצב הקבלה. כוס הפוכה, מייצגת את מצב הנתינה. והעיקר הוא הנתינה.
לכן יש תופעה מרתקת במנורת המקדש. השתמר בידינו ציור עתיק מלפני כ-850 שנה, בכתב ידו של הרמב"ם, שבו הוא מצייר את מנורת המקדש. רואים שם דבר פלא: במנורה היו גביעים. והנה, הרמב"ם מצייר את כל הגביעים הפוכים. מדוע? הסביר הרבי, כי זה בדיוק העניין: מטרת המנורה אינה לקבל, אלא לתת. לכן הגביעים דווקא במצב הפוך.
מי אתה: מקבל או נותן? כוס או צינור?
זה ה"ונהפוך הוא" הפרטי שלנו. נשאלת השאלה: איזה בנאדם אתה – כוס ישר או כוס הפוך? מקבל או נותן? ובמילים אחרות: אתה כוס או צינור?
כאשר אתה שומע בבית חב"ד דבר תורה כלשהו, איך זה מגיע אליך – האם אתה כוס ישר, שפשוט שומע את הדברים והולך איתם לישון, וזהו. או שאתה כוס הפוך, ואתה מחפש איך להעביר את המסר הלאה, לאשה, לילדים, לחברים.
כאשר אתה מקבל הודעה מבית חב"ד, האם אתה קורא אותה ותו לא, כמו כוס ישר; או שאתה מיד חושב למי אפשר להעביר את ההודעה הלאה, כמו כוס הפוך, כמו צינור.
ה"ונהפוך הוא" שלנו – להפוך את הכוס. להתחיל להעביר הלאה את מה שאנו מקבלים.
בואו ונעשה צעד קטן להמחשה – נרים כוסית לחיים, ונהפוך את תכולתה לגמרי, עד הסוף, כד שנוכל לשים את הכוס הפוכה. כמו שאומרים באנגלית: באטמ'ס אפ – התחתית למעלה. לחיים, לחיים!
בואו נשיר ביחד: "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
הרחבות:
- 'הפיכת הכוס' בשמחת תורה תשמ"ו (הבאנו שם את השיחה המלאה כולל המילתא דבדיחותא שסיפור הרבי על "שא שטיל", ויומן על הפיכת הכוס ע"י הרבנית).
- אמרה: ונהפוך הוא - להפוך "כוס" ל"חיים"
שיר: על הניסים
יש עוד שיר, שיהיו שיקראו לו שיר של חנוכה, כי באמת שרים אותו גם בחנוכה. זה השיר על המילים "על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות, ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
זה ששרים את השיר הזה בחנוכה, מובן. כי בחנוכה היו כמה ניסים על טבעיים: הן ניצחון המלחמה, רבים ביד מעטים וחזקים ביד חלשים; והן נס פך השמן, שהיה כולו ניסי.
אבל למה שרים את השיר הזה גם בפורים? איזה נס היה בפורים?
תחפשו במגילה, ולא תמצאו שום נס. הכול היה שם טבע. צירוף מקרים. המים לא נהפכו לדם, והאור לא נהפך לחושך. היה אדם שרצה לפגוע בנו, וכמעט הצליח, וברגע האחרון יצא כך שהמלך התעצבן עליו, והשאר כבר כתוב בספר דברי הימים של מלכי מדי ופרס. איפה הניסים?
סיפור: החניה בדיזנגוף
זה מזכיר לי את הסיפור המפורסם על החניה בדיזנגוף. יש אומרים שמדובר היה בחניה במנהטן, ויש אומרים בכניסה לעיר העתיקה בירושלים. כנראה שהסיפור התרחש בכל המקומות ביחד, והוא עדיין מתרחש גם ברגעים אלו.
מספרים על איש עסקים שמיהר לפגישת עסקים של מיליון דולר, אך לא הצליח למצוא חניה. ברוב ייאושו, הרים את העיניים לשמים ואמר: ריבונו של עולם, אם אתה עושה נס ומסדר לי חניה עכשיו, אני מתחיל לשמור שבת מהשבוע.
והנה, רק הוריד את העיניים בחזרה לכביש, וסמיטריילר ענק יצא מהחניה ופינה שלושה מקומות חניה. וואו!
האיש הרים שוב את העיניים לשמים ואמר: ריבונו של עולם אין צורך, כבר הסתדרתי לבד...
אנו צוחקים, אבל זה לא מצחיק. זה קורה לכולנו. שהרי מה קרה לאותו אדם? וכי הוא עושה צחוק מהקב"ה?! לא, פשוט הוא חשב שאם הקב"ה יביא אש מן השמים ויעשה נס מדהים, או אז מדובר בנס שמגיע מאת ה', ושווה עליו לשמור שבת. אבל אם משאית עזבה בדרך הטבע את החניה שלה, מה הקשר בין זה לבין הקב"ה? זה הרי טבע ותו לא!
לקח: מגילת אסתר
חג הפורים בא ומחדש לנו חידוש גדול: אין חידוש בכך שאתה מוצא את הקב"ה בנס גלוי. זה פשיטא. החידוש הוא כאשר אתה מוצא את הקב"ה בתוך הטבע. בתוך מה שנראה כמקרה. אתה מבין כי "צירוף מקרים" הוא בעצם קוד שאומר שיש מישהו שצירף את המקרים הללו יחד, דהיינו הקב"ה.
זה מה שהיה בפורים. אכן, כל סיפור המגילה התרחש בדרך הטבע. לא ראו שום נס גלוי. פרופסורים עקשניים יכולים להתעקש ולטעון שאין כאן התערבות עליונה. אבל כל בר דעת שמתבונן לעומק בסיפור המגילה, רואה את טביעת האצבע האלוקית שמאחורי ההתרחשויות הטבעיות.
גם מצד מרדכי ואסתר, רואים דבר דומה. כאשר עלתה הגזירה, במקום להשתמש בקשרים הפוליטיים שלו עם בית המלך, דבר ראשון הוא עטה שק ואפר וכינס את היהודים בתענית ותפילה. אחר כך קשרים פוליטיים. גם אסתר, במקום להתאפר וללכת למכון טיפוח, אחרי שלושים יום שהמלך כבר לא מתעניין בה – היא הולכת לצום שלושה ימים. מישהו אחר היה אומר לה: השתגעת! אך היא הבינה, שכל הקשרים הטבעיים, הם רק הסתר למה שמתחולל מאחורי הקלעים. שם רואים את האמת, איך שהקב"ה מניע את כל התהליכים. ממילא, דבר ראשון צריך לפנות אליו, לפתור אצלו את הבעיה. ממילא, הבעיה הטבעית תיפתר. פתאום הסמיטריילר יעזוב את החניה.
הרעיון הזה רמוז בביטוי "מגילת אסתר", שלמעשה הוא ביטוי פרדוכסלי:
- "מגילה" – מלשון גילוי.
- "אסתר" – מלשון הסתר. כדברי חז"ל "אסתר מן התורה מניין, שנאמר ואנוכי אסתר אסתיר".
והנה, באים ואומרים לנו שיש "מגילת אסתר" – פורים נותן לנו את הכוח לגלות את ההסתר. למצוא את הקב"ה גם בתוך הטבע. גם בתוך מגילה שבה שם ה' מוסתר ואינו גלוי. לראות סמיטריילר עוזב את החניה, ולהבין שהטבע הזה הוא בעצם נס.
אם כן, בחיים אנו לא צריכים ניסים חורגים מדרך הטבע. תפקידנו לגלות השגחה פרטית בכל הדברים הקטנים של החיים. להבין איך "מה' מצעדי גבר כוננו", ואיך הקב"ה מוביל אותנו בכל צעד ודבר בחיים.
בואו נרים כוסית לחיים, שנזכה לראות את "ניסיך שבכל יום עמנו" ו"נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים", כפי שאנו אומרים במודים אנחנו לך.
עכשיו אפשר לשיר את שיר פורים: "על הניסים ועל הפורקן וכו'.
שיר: אל תירא מפחד פתאום
יש עוד שיר, שמן הסתם אף אחד לא מחשיב אותו כאחד משירי פורים. אבל מצד האמת, הוא ממש שיר של פורים. זה השיר שאנו רגילים לשיר בבית חב"ד בסוף התפילה, אחרי עלינו לשבח: "אל תירא מפחד פתאום, ומשואת רשעים כי תבוא וכו'".
איך זה קשור לפורים?
סיפור: פסוק לי פסוקך
הפעם הסיפור הוא מתוך מדרש רבה על מגילת אסתר (אסתר רבה ז, יג):
בשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן, ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו, ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם. וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר, ורץ מרדכי אחריהם. וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות, הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם.
כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות, שאל לאחד מהם: פסוק לי פסוקיך!
אמר לו: "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא";
פתח השני ואמר: אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל";
פתח השלישי ואמר: "ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט".
כיון ששמע מרדכי כך, שחק והיה שמח שמחה גדולה. אמר לו המן: מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו? אמר: על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו. מיד כעס המן הרשע ואמר: אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות.
מוסר השכל: עם מה יוצאים מבית הספר
השאלה היא, מה הבשורה בפסוקים של הילדים? ולאידך, אם זו בשורה כה גדולה, מדוע מיד אחר כך מרדכי הלך להתאבל, במקום לשמוח?
מסביר הרבי, כי כאשר נגזרה הגזירה, מרדכי רצה לבדוק את הדופק של עם ישראל. לראות אם יש סיכוי. לכן בדק אצל הילדים, דור העתיד, ההמשך. הוא לא בדק מה הם לומדים בבית הספר, אלא מה נשאר להם אחרי שיצאו מבית הספר. כי פעמים רבות המטען החינוכי נשאר אף הוא בין כותלי בית הספר, ולא נשאר שום רושם מרגע שיוצאים מהשער...
כאשר ראה שהילדים חדורים בפסוקי התורה, בביטחון בה', גם כשהם יוצאים מבית הספר, הבין שיש סיכוי לתקן.
בצורה מפורטת, מסביר הרבי כי הפסוקים מייצגים דרגות אמונה שונות:
הפסוק הראשון, "אל תירא", מדבר על אמונה בסיסית ביותר, אל תפחד. ללא שום הסברים, הבנה או נימוקים. אמונה פשוטה של ילד.
הפסוק השני, "עוצו עצה", הוא מעמיק יותר. ראשית, הוא מדבר על כך שהסכנה תחלוף – "ותופר... ולא יקום"; שנית, יש כאן גם נימוק, יש סיבה לבטחון – "כי עמנו א-ל".
הפסוק השלישי, "ועד זקנה", אינו מדבר על מאורע כזה או אחר, אלא מתייחס לתופעות שהן חלק מהחיים על פי טבע, לכאורה, תופעות בלתי נמנעות, כמו זקנה. בכל זאת, גם אז מגלה יהודי בטחון בה', ואינו חושש, ומדוע? כי "אני אשא ואני אסבול", הקב"ה נמצא בתמונה.
לפי תוכן התשובות, מובן כי אלו ילדים בגילאים שונים. הראשון היה הצעיר ביותר, ולכן גם ענה בפשטות, ללא הסברה. הילד השני בוגר יותר, כפי שמובן מכך שהוא מקדים ואומר "אני קריתי היום ובזה עמדתי" – כלומר הוא כבר לומד בעצמו, ולא רק פסוק אחד אלא הרבה פסוקים, ולכן האמונה שלו "משודרגת" והוא מסביר את פשר האמונה. הילד השלישי הוא הבוגר ביותר, ולכן אצלו האמונה ברמה הגבוהה ביותר.
הלקח הוא, שבחינוך הילדים עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות: ראשית, האם אכן אנו מעניקים לילדים חינוך יהודי תורני? שנית, האם בחינוך שאנו מעניקים, אנו דואגים שהוא יישאר בילדים גם אחרי שייצאו מבית הספר, ואחרי שייצאו מתחת הסינר של אמא ויהיו עצמאיים?
בואו ונרים כוסית לחיים עבור חינוך הילדים, שנזכה להרבה נחת מהילדים. ונשיר אל תירא מפחד פתאום.
----[1] דוגמה – האם הכיפה נופלת: לשם המחשה (וצריך להיזהר בקהל שמספרים, כי לא כל אחד 'כלי' לדבר, אלא אם כן אחרי הרבה משקה...), בתומכי תמימים בליובאוויטש המשגיח היה מסתובב בפנימיה לבדוק האם הכיפה נופלת באמצע השינה. זה לא חידוש שיש כיפה כשהאדם ער, השאלה מה קורה כשהוא ישן, האם גם אז יש לו קבלת עול מלכות שמים.
[2] הציטוט המקורי – מגילה טז, ב: ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, אמר רב יהודה: אורה - זו תורה, וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור. שמחה - זה יום טוב, וכן הוא אומר ושמחת בחגך, ששון - זו מילה, וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך ויקר - אלו תפלין, וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש.
[3] בדיחה – מה מבדיל ביניכם והכלב: הגמון אחד שאל בעוקצנות את רבי יהונתן אייבשיץ – אמור נא, מה מבדיל בינך ובין הכלב? השיב רבי יהונתן בשנינות: השולחן!