הרב אלי וולף / משיחת חג הפורים תשכ"ד
בנוגע לתכניותיו של המן, "מחשבת המן בן המדתא", כיצד לכלות חלילה את עם ישראל, מסופר במדרש רבה (אסתר רבה ז, י):
"משל דהמן הרשע למה הוא דומה, לעוף שעשה קן על שפת הים ושטף הים את קנו. אמר: "איני זז משם עד שנעשה ים - יבשה, ויבשה - ים". מה עשה, נוטל מים מן הים בפיו ושופך ליבשה, ונוטל עפר מן היבשה ומשליך לים. בא חברו ועמד על גביו ואמר לו: "ביש גדא, סוף סוף במה את יכיל". [=בעל מזל רע, עם כל המאמצים שלך, החושב אתה שתצליח?]
"כך אחר לו הקב"ה להמן הרשע: "שוטה שבעולם, אני אמרתי להשמידם כביכול, ולא יכולתי. שנאמר (תהלים קו) "ויאמר להשמידם, לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו, להשיב חמתו מהשחית", ואתה אמרת "להשמיד להרוג ולאבד"?! חייך, ראשך יוסר במקום ראשם. הם - להצלה, ואתה - לתליה".משל זה שהמדרש מביא, מהעוף שניסה לייבש את הים, עוף שניסה לעשות דבר לא מציאותי, מעורר שאלה:
הצורך בהבאת משל, הוא כאשר הענין דורש הבנה, הוא לא מובן לאשורו - אזי מביאים משל כדי שהדברים יהיו מובנים יותר. המשל מוסיף הבנה וביאור, שלולי המשל הדבר לא היה מובן דיו.
אולם בנמשל זה, שתוכנו הוא שעם ישראל הינם ברי-קיום עד כדי כך שהקב"ה עצמו אינו יכול להשמידם, וכמובא בספרי (עקב יא) "חיצי כלים - והם אינם כלים", החיצים של הקב"ה, העונשים שהקב"ה משגר לעם ישראל - כלים ונגמרים, ואילו עם ישראל אינו כלה. גם אם בני ישראל חוטאים והם ראויים לעונש, ובכל זאת "אינם כלים", כיון שהתורה מעידה עלינו "ואתם הדבקים בה' אלוקים, חיים כולכם היום", עם ישראל "חיים כולכם" - זה דבר מובן שאין צורך בתוספת הסבר,
ומה מוסיף המשל מהעוף שהיה "נוטל מים מן הים ושופך ליבשה" בהבנת העניין?
•
המן היה משרי המלוכה, כך שהוא לא היה אדם טיפש. המן ידע את תולדות עם ישראל, ולכן כאשר הפור נפל על חודשי ניסן או אייר וכדומה, הוא לא היה מרוצה. המן הכיר את ימי עם ישראל, כך שהוא ידע היטב מה קרה לאלו שרצו להרע להם לאורך הדורות -
ובכל זאת הוא ניסה לאבד את עם ישראל, הוא שקל עשרת אלפים ככר כסף. על יסוד מה הוא חשב שהוא יצליח היכן שאחרים וגדולים ממנו נכשלו?
ההסבר מונח במשל שהמדרש מביא, טעותו נבעה מכך שהוא חשב, כמו אותו עוף טיפש, שהוא יצליח להוציא מים מן הים ולהעבירם אל היבשה.
המן ראה שכאשר נערכה סעודתו של אחשורוש - היו יהודים ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע". הם "נהנו" שם. [הבעיה של אותם יהודים לא היתה שהם אכלו מאכלים שאינם כשרים, אילו זו היתה הבעיה, אזי לא משנה אם זו סעודתו של רשע או של צדיק. סעודת אחשורוש היתה "כרצון איש ואיש", בהתאם לצרכים של "איש" - "איש צר ואויב המן הרע הזה", והצרכים של "איש" - "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי", הסעודה היתה כרצון מרדכי והמן. כך שמי שרצה לאכול כשר למהדרין, כרצון מרדכי - קיבל זאת].
הבעיה היתה שהם "נהנו מסעודתו", בעצם ההנאה של עם ישראל מסעודתו של רשע זה. איך יהודי יכול ליהנות מסעודה של רשע. רשע שמחפש את רעתינו.
והמן ראה שישנם יהודים שיושבים ונהנים מסעודתו של אותו רשע.
לאחר מכן הוא רואה שכאשר ניתנה הפקודה שכולם "כורעים ומשתחווים להמן", אזי מלבד מרדכי שהוא "לא יכרע ולא ישתחווה", ישנם יהודים רבים שהם כן כורעים ומשתחווים לו -
מכך עלה בדעתו שהפעם הוא יצליח, גזרתו תצליח.
•
הגמרא במסכת ברכות (סא) מספרת על רבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה, למרות גזרת הרומאים שלא לעסוק בתורה, והוא הסביר את מעשיו במשל השועל והדגים:
"משל לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: "מפני מה אתם בורחים", אמרו לו: "מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם". אמר להם: "רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם" ... אמרו לו: "אתה הוא שאומרים עליך "פיקח שבחיות"? לא פיקח אתה אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותינו - אנו מתיראין, במקום מיתתנו - על אחת כמה וכמה".
"אף אנו - סיים רבי עקיבא את הנמשל - עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך", כך אנו. אם אנו הולכים ומתבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה".
המן ראה שעם ישראל יושב ונהנה מסעודתו של אותו רשע, הוא ראה שמלבד מרדכי, כולם כורעים ומשתחווים לו, הוא ראה שעם ישראל הולך ל"יבשה", הם עוזבים את מקור חיותם, הם יוצאים מן ה"ים", לכן הוא חשב שהפעם הוא יצליח במזימתו.
הוא ידע שכל עוד עם ישראל נמצא במקום חיותם, בתוך הים, אזי "אתם הדבקים בה' אלוקים, חיים כולכם היום", ואם הוא ילחם נגדם, הוא יקבל את אותו עונש שכל שונאי ישראל קיבלו לפניו.
אולם הוא ניסה להוציא מים מן הים ולשפוך אותם ביבשה, ולראות אם הם נספגים ביבשה ולא חוזרים לים, כמו הצעתו הטפשית של השועל לדגים "תעלו ליבשה ונדור אני ואתם". הוא חשב שאם המים ייצאו מן הים - הוא יצליח בגזירתו נגדם.
•
"אמר לו הקב"ה להמן הרשע .. אני אמרתי להשמידם כביכול ולא יכולתי".
לא משנה מה מצבו של היהודי, גם אם הוא יהודי כזה שבשל הנהגתו מגיע לו שיקבל "חץ", ולא רק חץ מבשר ודם, אלא הוא מקבל "חיצי", חיצים של הקב"ה - בכל זאת "הם אינם כלים", "להחליפם באומה אחרת איני יכול". ה"ים" תמיד יישאר "ים", לא משנה מה תעשה וכמה תתאמץ.
הסיבה לכך היא: "בני הם", עם ישראל הם "בנים למקום". "עבד" שמרד באדונו, האדון יכול להפטר ממנו, אולם "בן", ובמיוחד "בן יחיד" - לא יעזור לאבא שום דבר, הבן יישאר לעד ולנצח הבן שלו.
אומר הקב"ה להמן, באמצעות המשל של העוף: אפילו המים שנטלת מן הים, והם נמצאים כרגע במקור שלך, מים שאתה עומד לשפוך אותם ליבשה - הם לא שלך, הם לא שייכים אליך. גם המים הללו הם מי הים, וכך הם יישארו.
ייתכן ולזמן מסוים היהודי "יצרו אנסו", היצר הרע מתגבר עליו. אבל בנפשו פנימה - כל יהודי נשאר דבוק בהקב"ה, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם". וכפתגמו הידוע של רבנו הזקן: "יהודי, כל יהודי, יהיה מי שיהיה, אינו יכול ואילו רוצה להיות נפרד חס ושלום מאלוקות". ייתכן והקשר הזה רדום לזמן מה, הוא נמצב במצב של שינה, אבל מגיע זמן ומעירים אותו משנתו - ואז הוא מאיר עם כל התוקף.
כפי שהיה בנס הפורים: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", ומבואר על כך ב"תרגום" שנדדה שנת כולם, שנת "מלכו של עולם" הקב"ה, שנתו של מרדכי, עד לשנתו של המן. וכאשר "נדדה שנת" - כאשר מעירים את נקודת היהדות שנמצאת אצל כל יהודי בפנימיות לבבו, אזי הוא יוצא בתרועת מלחמה נגד כל אלו המנסים להפריע לדבקותו להקב"ה, בתורתו ובמצוותיו.
ואז, כאשר "נדדה שנת מלכו של עולם", כאשר "ויקץ כישן ה'" - מתבטלת גזרת המן, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ולכל ליהודי יש "אורה ושמחה וששון ויקר".