הרב אלי וולף / משיחת חג הפורים תש"ל
כאשר המן פונה אל אחשוורוש בניסיון לגרום לו לחתום על הגזרה נגד עם ישראל, הוא אומר לו (אסתר ג, ח) "ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים - ולמלך אין שווה להניחם". המן עורם בפני המלך טענה על גבי טענה כנגד עם ישראל, כאשר המטרה שלו בכל התלונות הללו - להביאו למסקנה ש"למלך אין שווה להניחם", אין לך תועלת או סיבה להניח אותם בחיים.
מלבד משמעותו הפשוטה של הפסוק, מלבד המובן הבסיסי של התלונות הללו של המן, יש לתלוהות הללו גם ביטוי עמוק יותר ,המבוארים בפירוט בגמרא ובמדרש. להמן היו טענות שונו כנגד עם ישראל, והביטוי שלהם הוא במשמעותם הפנימית של הפסוק הזה.
אחת התלונות שלו היא: "ודתיהם שונות מכל עם". מלבד ההסבר הפשוט, שדת ישראל היא שונה מכל העמים האחרים - המדרש מביא עומק נוסף בטענתו של המן.
המן בדבריו רוצה לומר שעם ישראל אינו ככל העמים, אלא הוא אחרת מהם - וכדי להביע זאת, ישנן אפשרויות שונות כיצד לבטא זאת, אפשר לומר שדתם היא "אחרת מכל עם", דתם "אינה דומה לכל עם" וכדומה, ומכך שהתורה בחרה לבטא זאת באמצעות הביטוי "שונות", "ודתיהם שונות מכל עם", למדו מכך חז"ל במדרש (אסתר רבה ז, יב) על הפרשנות של המן לביטוי זה.
"שונות", הוא גם מלשון "שיניים". המן טוען לאחשוורוש, שהדת של עם ישראל, זו דת של "שיניים גדולות". עם ישראל שונה מכל האומות, בכך שהוא עסוק כל הזמן עם השיניים, הם אוכלים כל השנה.
אחת לשבוע - יש להם שבת, בניסן - יש להם את חג הפסח, בסיון - את חג העצרת, חג השבועות, בתשרי - את ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות. הדת של עם ישראל זו "דתיהם שונות", הם אוכלים בשיניהם כל השנה ואומרים שהם עושים זאת בגלל הדת, ולכן "למלך אין שווה להניחם".
מסיים המדרש ואומר "אמר לו הקב"ה: רשע, אתה מפיל עין רעה במועדיהם, הרי אני מפילך לפניהם ומוסיף להם מועד אחד .. ימי הפורים".
•••
תלונה זו, הרוצה לטעון כנגד עם ישראל העוסק בשמחת יום-טוב על ידי האכילה, הבאה באמצעות הביטוי "דתיהם שונות" במובן של "שיניים" - דורשת הסבר. למה האכילה של עם ישראל מתבטאת דווקא באמצעות השיניים.
והלא השיניים אינם קשורים כלל לאכילה עצמה, הם רק הכנה לקראת האכילה, בהיות והמאכל הוא גדול, כיון שהמאכל קצת קשה ואי אפשר לבלוע אותו כפי שהוא - אזי לפני האכילה חותכים אותו עם השיניים, לאחר מכן לועסים וטוחנים אותו כדי שהוא יהיה ניתן לבליעה ולעיכול, אבל השיניים הם אינם חלק מהאכילה.
השמחה וההנאה מהאכילה קשורים בעיקר הם החיך והגרון, אבל לא עם השיניים, ומדוע הביטוי הוא "דתיהם שונות", במובן של שיניים.
יתרה מזו, הגמרא אומרת (פסחים קט): "רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים, אין שמחה אלא בבשר .. ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין". בזמן הבית כאשר עם ישראל היה עולה לבית המקדש בשלושת הרגלים, שהם "מועדים לשמחה", אזי השמחה, שמחת יום-טוב, היתה על ידי אכילת בשר של קרבנות השלמים שהוקרבו שם, אבל כעת, כיון שאין קרבנות, אזי השמחה היא באמצעות היין.
כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך (אורח-חיים תקכט, ז): "עכשיו שאין בית המקדש קיים, אין יוצאין ידי חובת שמחה (שמחת יום-טוב) אלא ביין".
כך שלצורך השמחה, שהיא באמצעות שתיית יין, אין כל צורך בשיניים, השיניים נדרשות רק לאכילת בשר. וכיון שכך, הלא הביטוי "דתיהם שונות", במובן של "שיניים" - לכאורה אינו מבטא את השוני של היהודי באכילתו ובשמחתו בימי החג.
•••
ההבדל בין אכילתו של יהודי לאכילתו של מי שאינו יהודי הינו:
מי שאינו יהודי, הוא אוכל ושותה כל מה שהוא רואה לנגד עיניו, אין לו כל בחינה קודמת לפני האכילה. אך היהודי, לפני שהוא אוכל, הוא בודק ובוחן האם הדבר ראוי להיכנס את תוך פיו. האם הוא יכול לאכול את הדבר או שאסור לו לאכול זאת.
ידועים דבריו של הרמב"ן (בפירושו לפרשיות 'שמיני' ו'ראה', שם מורה התורה אילו בעלי חיים מותרים באכילה ואילו אסורים) הכותב אודות טעם איסור אכילת בעלי חיים טורפים ודורסים, כי באכילתם - הטבע השלילי של בעלי החיים, יוצר באדם האוכל תכונות לא רצויות. [משום כך מובא בספרי ההלכה, שתינוק לא יינק ממינקת שאינה יהודיה, כי הדבר פועל על טבעו של התינוק].
כך שיהודי, עליו כותב הרמב"ם בספרו (הלכות דעות) "החכם ניכר .. במאכלו ובמשקהו", לפני שהוא אוכל או שותה משהו - הוא בוחן ובודק האם הוא יכול לאכול זאת.
מסיבה זו ישנם כה הרבה הלכות בשולחן ערוך סביב אכילה ושתיה, החל מהלכות 'שחיטה' ועד להלכות 'תערובות'. תוכנם של כל ההלכות הרבות הללו, הם להורות ליהודי כיצד עליו לאכול ולשתות.
גם אחרי שמאכלו מונח לפניו והוא ראוי לאכילה, עדיין היהודי אינו אוכל, כל עוד שהוא אינו יודע את ההלכות איזו ברכה יש לברך על מאכל זה המונח לפניו. כך שעד שהיהודי מכניס דבר לפיו - הוא מעביר מערכת של סינון, בדיקה ובירור עד שהוא מרשה לעצמו לאכול זאת.
•••
המן, אינו רואה את מעלת נשמתו של היהודי, המן רואה רק את גופו של היהודי הניצב לפניו, והוא רואה שישנו חלק בגופו של היהודי שיש לו שימוש שונה מאומות העולם, ישנו חלק בגופו של היהודי הבוחן ומברר אם הוא יכול להכניס את המאכל לפיו או לא. הוא רואה שיש לו ליהודי שפתיים ושיניים המגינות על פיו וחוסמות את המעבר פנימה של מאכל, ליהודי יש שתי מערכות הגנה על הפה.
וביחס לשני המחסומים הללו, אומרים חז"ל (ערכין טו) יש לו לאדם "שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר". השפתיים הם אמנם חומה - אבל זו חומה של בשר, זו חומה רכה, ואילו השיניים - הם "חומה של עצם", זו חומה איתנה ותקיפה, חומה שקשה לעבור דרכה.
וכאשר המן רואה את עם ישראל אוכל ושותה, ובאכילתם הם "שונות מכל עם", כיון שהאכילה שלהם היא רק אחרי בדיקה ובירור האם הדבר ראוי להיכנס אל תוך הפה ולהפוך להיות "דם ובשר כבשרו", אזי הוא מבטא זאת באמצעות השיניים דווקא, "ודתיהם שונות" - "שיניהם גדולות". השיניים הן החומה של עם ישראל, מערכת הבקרה והבדיקה האיתנה של היהודי, שבה הוא "שונות מכל עם".
דבר זה תואם את המשך טענותיו של המן אל אחשוורוש בהקשר זה של אכילת עם ישראל. הוא טוען בפניו שעם ישראל אינו אוכל מהמאכלים שלנו, עד כדי כך ש"אם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהם .. הוא אינו שותהו" (כמובא במסכת מגילה יג). כי אנחנו שונים מהאומות בדיני האכילה.
ולכן, כאשר המן רוצה לבטא בפני אחשוורוש שעם ישראל שונה מכולם, "ודתיהם שונות", הוא מבטא זאת דווקא באמצעות המילה "שונות" המרמז של "שיניים", כי אכילתם של עם ישראל, "שיניהם גדולות", שונה משאר האומות, והדבר בא לידי ביטוי באמצעות חומת הסינון והבקרה העמידה שלהם, השיניים, שהם אינו אוכלים כל דבר, אלא הם בוחנים ובודקים לפני האכילה האם הדבר ראוי למאכל.