הרב אלי וולף / מתוך מאמרי 'באתי לגני' תשי"ב תשל"ב
בערב יום הסתלקותו, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הוציא לאור מאמר חסידות הפותח בציטוט מפסוק בשיר השירים: "באתי לגני אחותי כלה". שיר השירים הוא פרקי שירה אלגוריים על אהבת הקב"ה לעם ישראל, הנמשלים לאהבת חתן וכלה. ופסוק זה "באתי לגני אחותי כלה" – זהו דבריו של "החתן", הקב"ה, על יום מתן תורה ויום חנוכת המשכן.
ביום מתן תורה ירד הקב"ה על הר סיני, השכינה שרתה בגלוי בעולם הגשמי, עד לסיום אמירת עשרת הדברות, ולאחר מכן, ביום חנוכת המשכן, ירדה השכינה ושכנה בגלוי במשכן (ולאחר מכן בבית המקדש) באורח-קבע. ועל ירידת השכינה לעולם הגשמי - הקב"ה (החתן) אומר לעם ישראל (הכלה): "באתי לגני אחותי כלה", באתי לגני, חזרתי לעולם הזה, לגן, המקום בו הייתי בעבר.
בעת בריאת העולם, בששת ימי בראשית, שרתה השכינה בעולם הזה, אולם לאחר מכן, בעקבות חטא עץ הדעת, חטא קין, חטא דור המבול, חטא דור הפלגה וכו' – גילוי השכינה הסתלק מכאן ועלה לעולמות העליונים. וכעת, בעת חנוכת המשכן, חזרה השכינה לשכון בעולם הגשמי, בתוך המשכן הגשמי, ובאמצעותו בעולם כולו. ועל זה אומר הפסוק בשיר השירים: "באתי לגני אחותי כלה", חזרתי לגני, למקום שלי, למקום הדירה שלי, אל המקום בו הייתי בעבר.
•••
כשהקב"ה ציווה על בנית המשכן, הוא אומר (שמות כה ח) "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".
ההיגיון הפשוט אומר, שהפסוק היה צריך לכתוב "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכו", בתוך המקדש שיעשו לי. אולם התורה כותבת "ושכנתי בתוכם" – משמעות הדבר, "בתוכם", בתוך אותם אלו ש"עשו לי מקדש". ושכנתי בתוכם, בתוך עם ישראל שעשה לי את המקדש, בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל.
פסוק זה אומר, שמלבד המקדש שעם ישראל בנה, כל יהודי אמור לעשות מעצמו ומסביבתו "משכן" להקב"ה, מקום בו הקב"ה ישרה. "ושכנתי בתוכם". על היהודי לקחת את חפצי העולם, את הסביבה הגשמית שלו, את החפצים שהוא עוסק בהם, את ביתו, את עצמו, ולעשות מהם "משכן" להקב"ה, מקום בו יהיה בית-דירה להקב"ה. מקום בו הוא "ירגיש בבית". מקום בו הוא יוכל לומר "באתי לגני".
עלינו להקצות בבית מקום לספרי קודש ולעיין בהם, עלינו ליצור "משכן" להקב"ה במטבח שלנו, לנצל את היכולות והכשרונות האישיים שהתברכנו בהם - למטרות של תורה ויהדות, לתת מההכנסות והרווחים שלנו - למען יהודי נזקק וקשה-יום, ליצור להקב"ה "משכן" בחיינו. "ושכנתי בתוכם".
•••
אחת העבודות העיקריות שהיו במשכן ובבית המקדש – היתה זו עבודת הקרבנות, להעלות קרבנות, בקר וצאן, על גבי המזבח.
מלבד הצורך להקים בתוכינו משכן, "ושכנתי בתוכם" - עלינו גם להקריב בו קרבנות. אנו נדרשים לקחת "בהמה" ולהעלות אותה על האש שעל גבי המזבח שנמצא בתוכינו.
לכל אחד מאיתנו יש את החלק הרגשי שבו, שהוא בעל רצונות גשמיים, ואפילו רצונות 'בהמיים'.
יש לנו את החלק הרוחני, הנשמה שלנו, שבכוחה אנו שואפים לרוחניות, בכוחה אנו לומדים תורה, מקיימים מצוות. ולצד זה, יש לנו גם את החלק הגשמי שלנו, החיים הגשמיים שלנו. ולעיתים יש לנו גם רצונות קצת יותר בהמיים. רצונות ותאוות שאינם יחודיים לאדם, אלא אנו שווים בהם לבהמה.
תפקידנו הוא, לקחת את ה"בהמה" הזו, ולשחוט אותה, להוציא ממנה את דמה, ולהקריב אותה. "להקריב" - פירושו, לקרב. עלינו לקרב אותה להקב"ה, להעלות אותה על האש שעל גבי המזבח.
עלינו לקחת את הבהמה הזו, ולהשתמש בה, לא להתעלם או להתנזר ממנה. אלא יש לקחת אותה ו"לשחוט אותה", להוציא ממנה את הדם - את החמימות, את ההתלהבות, שיש לנו לעניני העולם הזה, ו"להקריב אותה" להקב"ה, להכניס אותה אל המשכן, ולהעלות אותה על גבי המזבח.
עלינו לקחת את "הבהמה הקטנה" שיש בכל אחד מאיתנו, לנצל את "הדם", החיות, ההתלהבות והחום שיש לה, ולהעלות אותה על מזבח-ה', להשתמש בטבע זה ולנתב אותו לקדושה, למצוות. להעלות את הבהמה שלנו על האש הרוחנית, האש הקדושה, שבוערת על המזבח שבתוכינו.
יש לנו בתוך הלב אש, אש הנשמה בוערת בנו, החום וההתלהבות הרוחנית שמחברת אותנו עם הקב"ה, ואת "הבהמה" שלנו, עלינו "להקריב" באמצעות האש הזו. לקחת את החום והחיות שיש "בבהמה" שלנו, ולהשתמש בהם לחום וחיות של חיוב וקדושה.
תחילת ספר ויקרא, ספר הקרבנות, פותח במילים "ויקרא ה' אל משה מאוהל מועד .. אדם כי יקריב מכם קרבן לה' - מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".
התורה לא כותבת: "אדם מכם, כי יקריב קרבן לה", שמשמעותו אדם מאיתכם שירצה להקריב קרבן – אזי אדם כזה, "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". אלא היא כותבת: "אדם כי יקריב מכם, קרבן לה'", שניתן גם לפרש את משמעותו: אדם שירצה להקריב מכם, מעצמכם, קרבן לה', כשהאדם ירצה להקריב מעצמו קרבן לה', להתקרב אל הקב"ה – אזי עליו לעשות זאת "מן הבהמה", מן הבהמה שבו, מנפשו הבהמית. "תקריבו את קרבנכם", תביאו את הקרבן האישי שלכם".
•••
להקריב קרבן שכזה, לקחת את "הבהמה" שלנו ולהעלות אותה על המזבח, להשתמש ב"חום" שיש לנו לעולם הגשמי – עבור מטרות קדושות, זו מלאכה קשה, זה ממש "להקריב קרבן". ההתמודדות מול רצונות היצר, לא לציית לו, ואדרבה, לנצל את ההתלהבות שלו למטרות קדושות, זו עבודה קשה,
אבל בכך אנו משלימים את מטרת ותכלית בנית המשכן.
בנית המשכן כשלעצמה זו עדיין לא המטרה המושלמת. כשאני לוקח חלק מהעולם והופך אותו למקום משכן להקב"ה, זה דבר נעלה, אבל זו עדיין לא המטרה. אחרי בנית המשכן - יש להקריב בו קרבנות.
כשאני מנצל את הכשרונות שלי, כשאני משתמש בנכסי למטרות של תורה ומצוות, אמנם הפכתי אותם מצרכי חולין, למקום ולמוצר של קודש, בניתי להקב"ה משכן בתוכי, "ושכנתי בתוכם". זו עבודה נעלית מאוד. אבל אח"כ נדרש ממני גם "להקריב", להתמודד מול ה"בהמה" שבי ולהעלות אותה על המזבח. לכפות את הרצון הטבעי, להתמודד מול עצמי, מול הרצונות הגשמיים-בהמיים שלי, ולהעלות אותם על המזבח, לשאוף להתעלות.
במדה מסוימת, כשבניתי "משכן" – נשארתי "אני". קודם הייתי "אני" בעל כישרונות גשמיים, וכעת אני "אני" משודרג, שהכישרונות שלו מנוצלים לחיוב, לקדושה. אבל אחרי הכל נשארתי אם ה"אני" שלי, אני מושלם, "אני" נעלה. אבל "אני".
להקריב קרבן, פירושו: להתמודד מול עצמי, לכפות את עצמי, לצאת ולהתגבר על ה"אני" שבי. לא להתייחס לרצונות הטבעיים שלי, אלא לכוף אותם, וזו מלאכה והתמודדות קשה מאוד.
על מנת לאזור כוחות כדי לבצע זאת, עלינו לזכור שהפסוק בתחילת פרשת הקרבנות פותח במילים "ויקרא אל משה". הכח לפרשת הקרבנות, להקרבת הקרבנות, גם אלו האישיים, מגיע מ"קריאתו של הקב"ה למשה", הקב"ה עצמו מעניק לאדם את הכח להקריב קרבנות, באמצעות משה רבינו.
כך גם בכל דור ודור, כדי שנוכל גם בדור שלנו להתמודד מול ה"בהמה" שלנו, ולהעלות אותה על המזבח האישי, אנו מקבלים את הכוח לכך מ"אתפשטותא של משה" שבכל דור ודור, מנשיא הדור שלנו, המעניק לנו את הכח והיכולת במלחמה עם היצר.