הרב אלי וולף / מלקוטי שיחות חלק כו.
בפרשת תצווה התורה מצווה על עשיית שמונת הבגדים של הכהן הגדול, והיא מפרטת באריכות רבה את אופן העשייה של כל אחד מהם.
כאשר היא מפרטת את פרטי ה'ציץ', היא כותבת (כח, לו): "ופיתחת עליו פיתוחי חותם קודש לה'". על ציץ-הזהב יש לחקוק ולפתח את המילים "קודש לה'".
למרות שהמשמעות השטחית היא שיש לכתוב את המילים "קודש לה'" - בשורה אחת בזה אחר זה, קודם את המילה "קודש" ולאחר מכן את המילה "לה'", אולם יש בדבר מחלוקת בין חכמי הגמרא.
בשל העובדה שחקוק על הציץ שמו המפורש של הקב"ה - המילה "לה'", אזי אין זה ראוי ששם קדוש זה ייחקק רק כמילה שניה, לאחר המילה "קודש". שמו המפורש של הקב"ה - הוא קודם לכל.
משום כך אומרים חכמי הגמרא (שבת סג) שהתיבות "קודש לה'" צריכות להיחקק בשתי שורות, בשורה העליונה נחקק שם המפורש, ואילו בשורה התחתונה נחקק "קודש ל", ובלשונו של רש"י: 'השם' שלם - בשיטה עליונה, ו'קודש למ"ד' - בשיטה תחתונה.
אך לעומת דעת חכמים, דעתו של רבי אליעזר בר רבי יוסי היא, שהמילים קודש לה' הופיעו בשורה אחת, כפי שמשמע מפשטות הפסוק.
ורבי אליעזר בר רבי יוסי מביא הוכחה לדבריו, עדות ראיה שלו, הוא עצמו ראה את הציץ - וכפי שהוא מספר: "אני ראיתיו בעיר רומי, וכתוב עליו "קודש לה'", בשיטה אחת".
היה מאורע ברומי, שרבי שמעון בר יוחאי הלך אל הקיסר יחד עם רבי אליעזר בר רבי יוסי, כדי לבטל גזרות שהמלכות גזרה על עם ישראל. לעזרתם הגיע שד בשם 'בן תמליון', והוא נכנס בבתו של הקיסר והיא השתגעה. כאשר רבי שמעון ורבי אליעזר הגיעו לארמונו של הקיסר - רשב"י הוציא את השד מגופה של הבת, ובשכר זה אמר להם הקיסר שאתם יכולים להיכנס לבית הגנזים ולקחת משם מה שאתם רוצים - והם ראו שם את צו הגזירה וקרעו אותה (כמסופר באריכות במסכת מעילה יז).
בהזדמנות זו שרבי אליעזר בר רבי יוסי היה בבית הגנזים של מלכות רומי, הוא ראה שם את פרוכת קודש-הקדשים וכן גם את הציץ, והוא בפירוש ראה שהמילים "קודש לה'" - כתובים "בשיטה אחת".
אך למרות עדות הראיה הזו של רבי אליעזר, פוסק הרמב"ם בספרו (הלכות כלי המקדש פרק ט): "וכותב עליו בשני שיטין". מבלי להתחשב בדעתו ובעדותו של רבי אליעזר - חכמי הגמרא לא חזרו בהם מדעתם שיש לכתוב זאת בשתי שורות, ולאור זאת כך נקבעה ההלכה.
כותבים על כך מפרשי הגמרא (המאירי), למרות שמגדולי החכמים העידו "אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו בשיטה אחת" - בכל זאת "לא הכחישו את הידוע אצלם, אף בעדות ראיה".
המסורת המקובלת בידי חכמים, "הידוע אצלם", שהציץ נכתב בשתי שורות - חזקה יותר מעדות הראיה של רבי אליעזר.
דבר זה דורש ביאור, כיצד מתעלמים מעדות ראיה של התנא, אחד מגדולי חכמי ישראל, ולמרות ההוכחה החותכת שבידו - חכמי הגמרא נשארים בדעתם, וההלכה נקבעת שלא כפי עדות הראיה.
בדומה לציץ, בה עומדים זה מול זה, מסורת החכמים מול עדות הראיה של רבי אליעזר - כך אנו מוצאים גם ביחס לצורת קני מנורת המקדש.
מחד יש לנו את מסורת חכמי ישראל, דבריו של רש"י בפירושו על התורה (תרומה כה, לב) הכותב שקני המנורה הינם "באלכסון נמשכים ועולים", שפירושו הוא, שקני המנורה עלו בזוית אלכסונית ישרה מגוף המנורה, וכך גם משמעותה של המילה "קנה" בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, הקנה הוא צמח ישר הצומח על שפת היאור.
כך גם צייר הרמב"ם בכתב ידו את המנורה, כשקני המנורה נמשכים ועולים באלכסון מגוף המנורה, ובנו רבי אברהם מעיד שהעובדה שאביו צייר את המנורה באופן כזה, "ביושר ולא בעיגול" - הרי זה בכוונה תחילה - ואילו במנורה המפורסמת בשער טיטוס, שהיא "עדות ראיה" מביזת המקדש של האמן שחרט את צורתה על גבי השער - שם קני המנורה אינם אלכסוניים, אלא הם עולים בחצי-קשת.
הסיבה שרש"י והרמב"ם החלטיים בדעתם ובמסורת שלהם שקני המנורה היו ישרים - למרות מנורת שער טיטוס, כי מנורת שער טיטוס זו אינה מנורת המקדש בה הדליקו את הנרות, כפי שפרטים נוספים שיש במנורה זו אינם תואמים את תיאור התורה על מנורת המקדש, עד כדי כך שעל מנורה זו מצוירים נחש, וכן גם צורת דרקון - צורה שלדברי הגמרא (עבודה זרה מב ב) היא צורת עבודה-זרה.
מנורה זו של שער טיטוס - זו מנורה אחרת, שהיו בה כמה פרטים שהיו תואמים למנורת המקדש, אך זו אינה המנורה המקורית. כנראה בשל חשיבותה של מנורת המקדש, היו כאלו שחיקו אותה בפרטים מסוימים, ובפרט אותם אלו שעבדו עבודה זרה חיקו גם הם באופן חלקי את מנורת המקדש - ואחת מהמנורות הללו, היא זו שחקוקה על שער טיטוס.
כך ש"עדות הראיה" של האמן שחקק את שער טיטוס, אין לה כל משמעות מול המסורת האמיתית.
בדומה למנורה, כך גם בנוגע לציץ. למרות עדות הראיה של רבי אליעזר בר רבי יוסי - עדיין אין כל הוכחה חותכת וחד משמעית, שזה הציץ שהכהן הגדול אכן נשא אותו על מצחו בעבודת בית המקדש.
ייתכן וציץ זה הינו תכשיט שמישהו עשה עם דמיון מסוים לציץ המקורי, וציץ זה הונח בבית המקדש - אולי במטרה כדי להציל את ציץ הזהב האמיתי מליפול בידי הרומאים - ומשם הוא נבזז עם כלי המקדש והגיע לרומי.
כך שכאשר עומדים זה מול זה - המסורת המקובלת בידי חכמי ישראל שהציץ נכתב בשתי שורות, מול עדות ראיה של ציץ מסויים, אזי ברור אצל חכמי ישראל שהמציאות היתה כפי המקובל אצלם במסורת, ומה שרבי אליעזר ראה - לא היה זה הציץ המקורי של הכהן הגדול. חד וחלק.
רבי אליעזר עצמו - לא היתה בידיו המסורת שחבריו קיבלו, כך שהוא לא מחויב להסיק שבין כלי המקדש המקוריים התגלגל גם ציץ מזויף, ולכן הוא גרס שהציץ כתוב "בשיטה אחת" כפי שהוא ראה במו עיניו.
אך חכמי ישראל, בהיות והיתה מקובלת בידם המסורת - אזי "לא הכחישו את הידוע אצלם, אף בעדות ראיה". כי ה"קבלה" שבידם - אין כל ספק באשר לאמיתתה, ואילו עדות הראיה - היא מוטלת בספק, האם אכן זה היה הציץ בו השתמש הכהן הגדול.
בזמנים האחרונים מתגלים גניזות שונות של חלקי התנ"ך, ושם ישנם שינויים מהמסורת המקובלת בידינו, באשר לאותיות חסרות ויתרות וכדומה. יש הרוצים להסיק מכך, שגניזות אלו, הם עדות שהנוסח המקובל אצלינו - השתבש במהלך השנים, ואילו הגניזות הללו - הינם הוכחה מדורות קודמים לנוסח שונה.
יש לדעת שלמרות "עדות הראיה" הזו - לא ניתן לדעת ולקבוע מי כתב את הגניזות הללו, האם הם נכתבו בידי חכמי ישראל, או שמא בידי אנשים שאינם ברי-סמכא. ויתרה מזו - ייתכן והעובדה שהמגילות הללו נגנזו, הינם בדיוק מסיבה זו, בגלל שהם נכתבו לא כפי מסורת ישראל המקובלת.
המסורת שבידינו - נמסרה אלינו איש מפי איש, מדור לדור, עד למשה רבינו, והיא היא האמיתית.