בלוע הארי
הרבי הרש"ב מסר לידי בנו יחידו, הרבי הריי"צ, אחריות לדאוג לדברים רבים הקשורים לעסקנות, ובכלל זה שתדלנות אצל שרי הממשלה הרוסית, לטובת תורת ה' ועם ישראל. פעם עמדה להיגזר גזירה חמורה בקשר לחינוך יהודי ורבנות. הרבי שלח את בנו יחידו לפטרבורג, עיר הבירה, כדי לעשות למען ביטול הגזירה. "עד מתי עליי להישאר בפטרבורג?", שאל הרבי הריי"צ את אביו.
"עד כדי מסירות נפש!", היתה תשובת הרבי.
כששמע הרבי הריי"צ מפי אביו כי נדרשת ממנו מסירות נפש לצורך העניין, הבין כי למען ביטול הגזירה הוא עתיד לסכן את נפשו, והיה מוכן ומזומן לכך.
על הגזירה אמור היה לחתום שר הפנים, שנחשב לשר הכי תקיף בין כל שרי המלוכה. השמועות אמרו כי הוא מנהיג את ה"צאר", שלא היה חכם גדול, לפי רצונו שלו... שר זה היה צורר ישראל, רשע מרושע, חסר כל רגש אנושי. היה לו חלק בגזירות רבות שנגזרו על יהודי רוסיה, וידו הייתה מעורבת גם ב"פוגרומים", פרעות שפרעו ביהודים.
כשהגיע הרבי הריי"צ לעיר הבירה, נודע לו כי בקרבת מקום מתגורר מורו ומחנכו של שר הפנים, והוא החליט לנסות ליצור קשרי ידידות עם הישיש, שמא מכאן תבוא הישועה. לאחר שהתיידד עם המורה, גילה לו את סיבת בואו לעיר הבירה, סיפר לו על הגזירה, וביקש ממנו לעוץ לו עיצה, כיצד ניתן לגשת אל השר ולהשתדל שיבטל את הגזירה.
"בזכות היותי מורו ומדריכו של שר הפנים", גילה אותו מורה גוי, "הוענק לי אישור מיוחד המאפשר לי כניסה חופשית למשרדו של שר הפנים, ללא הגבלה".
"האם תואיל למסור לי אישור זה?", העיז הרבי לשאול. "מוכן אני למסור את האישור, ועשה בו כטוב בעיניך. אולם, חייב אני להזהיר אותך כי אם תיכנס בעצמך למשרדו של השר, הינך מכניס את עצמך לסכנת נפשות של ממש!".
נקל לתאר את גודל הסכנה הנשקפת ליהודי הנכנס לתוך בנייני משרד הפנים ולמשרדיו של השר... קל וחומר כשמדובר ביהודי עטור זקן ופיאות, לבוש במעיל חסידי ומדבר רוסית במבטא זר... כעת הבין הרבי הריי"צ היטב למה התכוון אביו באמרו שעליו להישאר בעיר "עד כדי מסירות נפש...".
לקח הרבי את הרישיון המיוחד, והלך לבניין משרד הפנים. השוער הביט עליו בתימהון! ליהודי אסור לשהות בכלל בעיר הבירה, ועל אחת כמה וכמה שאסור לו להיכנס לאחד הבניינים השמורים ביותר בממלכה! גם גוי רוסי, ואפילו שר, לא יוכנס לבניין שר הפנים ללא רישיון מיוחד! אולם, כשראה את הרישיון המיוחד שבידי הרבי, הוכרח השומר להתיר לרבי להיכנס, ללא דרישה וחקירה.
הרבי נכנס אל הבניין בצעדים בטוחים, והתחיל לתור אחר לשכתו של שר הפנים. הוא תעה בפרוזדורים אנה ואנה. במהלך השוטטות במסדרונות השמורים, נתקל בפקיד שהסתובב שם. בלי להביט אל הסכנה, פנה אליו ושאל אותו היכן ממוקם חדרו של שר הפנים.
כשקרב הרבי לחדרו של שר הפנים, ראה כי השר יוצא מהחדר. מיהר הרבי להיכנס לתוך החדר וניגש היישר אל שולחן הכתיבה. בזריזות סקר את הניירת המונחת על השולחן. מיד הבחין כי הניירת מסודרת בשתי ערימות. ערימה של מסמכים שנבדקו, וערימה של מסמכים שהשר טרם הספיק לעיין בהם. סמוך לערימות המסמכים היו מונחות שתי חותמות, על אחת נכתב "מאושר לביצוע", ועל השניה - "לא מאושר לביצוע".
הרבי עבר בזריזות על שתי ערימות המסמכים, אך לא מצא את אשר חיפש, כתב הגזירה הממתין לחתימת השר. הוא ידע שהזמן אוזל, אך הוא ידע שלפני ביצוע השליחות שהטיל עליו אביו, הוא לא יעזוב את המקום, גם במחיר מסירות נפש ממש!
הוא הביט סביבו, סקר כל פרט, ולפתע גילה מגירה בתחתית השולחן. במגירה זו היתה ערימת מסמכים, שציפתה, ככל הנראה, לבדיקה נוספת. הרבי לא איבד זמן, ועלעל במהירות בערימה, עד שמצא את המסמכים העוסקים בגזירה. הוא שלף את המסמכים הללו, החתים אותם בחותמת השר "לא מאושר", והניחם על השולחן, בתוך הערימה שעברה את בדיקתו של השר.
אחר יצא הרבי בזריזות מחדר השר, עזב את הבניין בשלום ושב לביתו. הגזירה בוטלה.
התוועדויות, תשמ"ה, חלק ד, עמ' 2456. פניני הכתר, חלק ב, עמ' 213