"כשם שאני רוקד כנגדך"
במוצאי יום הכיפורים התאסף קהל רב של חסידים מחוץ לבית המדרש של הבעל שם טוב, כדי לקדש את הלבנה, אך השמים היו מכוסים בעבים והלבנה אינה נראית כלל. דומה היה כי אין סיכוי שהלבנה תיראה בשעות הקרובות. אי אפשר לברך על חידוש הלבנה.
הבעל שם טוב לא נח. ישב בחדרו ומידי כמה דקות התעניין לדעת האם כבר נראה הירח. ראה הצדיק ברוח קודשו כי אם לא ייזכו לקדש את הלבנה תיכף אחר היום הקדוש, עלול הדבר לעורר גזירות בשמים. הגבאים הבחינו כי הבעל שם טוב מתאמץ לפעול, באמצעות עבודתו והתבוננותו העמוקה, שתצא הלבנה ממכון שבתה.
החסידים לא ידעו דבר על צערו של רבם. עדיין שרויים היו באווירה המרוממת, לאחר שהות במחיצת הצדיק במהלך היום הקדוש, יום הכיפורים, בראותם את גודל עבודתו הקדושה והטהורה ביום זה, בדוגמת עבודת הכהן הגדול בקודש הקודשים. באופן טבעי הם פצחו בניגון שמח, והחלו לרקוד בהתלהבות קודש.
תחילה רקדו ברחבה החיצונית, ואחר כך נכנסו אל תחום הבית החיצון. אט אט גדלה התלהבות החסידים, ואז דחקו עצמם ונכנסו לתוך חדרו הקדוש של הבעל שם טוב. הם רקדו ושמחו בהתלהבות גדולה לפני הצדיק. התלהבותם גברה והתעצמה, ומישהו מהחסידים הרהיב עוז להפציר בצדיק בעצמו שיצטרף לריקוד. הצטרף הבעל שם טוב לחסידים, והשירה והשמחה הרקיעו את כל השחקים.
בשיאו של הריקוד הקדוש הזה, נכנס לפתע מישהו בריצה והודיע כי הלבנה יצאה והיא נראית בטהרתה. מיד הלכו הכול לקדש את הלבנה.
הפטיר הבעל שם טוב: "מה שניסיתי אני לפעול בעבודת ההתבוננות העמוקה ולא עלה בידי, פעלו החסידים רק באמצעות השמחה הטהורה...".
סיפורי חסידים, עמ' 116