על שם אבא
החסיד ר' משה ממיר היה מוכר היטב בחצר הרבי ה"צמח צדק". הוא נחשב לאחד מהאורחים החשובים, והיה פוקד את החצר פעמיים בשנה, בראש השנה ובחג השבועות.
משה חי חיים שלווים וטובים, והתפרנס מעסק היערות והעצים. בסתיו היה קונה אצל אחד מהפריצים חלקת יער, בימי החורף היה דואג לכריתת העצים, מכין את הסחורה, ואחר כך מוביל אותה אל הנהר. בראשית הקיץ היה מוביל את העצים על פני הנהר למדינת רוסיה, ובסוף הקיץ היה נוסע כדי למדוד את הסחורה ולמכור אותה, לקראת החורף הקרב ובא.
דרכו של עסק שחולפות עליו תמורות שונות. לפעמים טובה השנה, ולפעמים גרועה. לעיתים באה הבצורת בעונת החורף, ולפעמים הקיץ הוא דליל ורך. יש ויורד השער של הרובל הרוסי, ויש שערכו עולה. אולם, בסדר חייו של משה ממיר לא היו ניכרים כל שינויים. הכול ידעו שאתרוגו של משה הוא האתרוג המשובח בעיירה, בליל הסדר שולחנו יהיה מלא באורחים, וגם ה"כרפס" יהיה עשוי מצנונית חדשה הלקוחה מהחממה של הגרף, אין זה משנה אם השנה הצטיינה לטובה, או, חלילה, הייתה זו שנה רעה.
ר' משה זכה למעמד של כבוד בין החסידים, לא רק בגלל היותו חסיד ומקושר אל הרבי, וגם לא בגלל היותו גביר בעל עסק, אלא בעיקר בגלל זכות אבותיו. אביו, יליד קפוסט, היה אחד מחסידי אדמו"ר הזקן. לאחר חתונתו נאלץ לנסוע לליטא, הרחוקה ממקום שבתם של החסידים.
לפני שיצא לדרכו נכנס אל הרבי וסיפר לו על חששותיו, שמא לא יוכל לשמור על דרכי ומנהגי החסידים בליטא הרחוקה והקרה. "אל תירא ואל תחת", הרגיעו הרבי. "אדרבה! למחיה שלח אותך ה' לליטא. לא זו בלבד שממידת חסידותך לא ייגרע אפילו כקוצו של יו"ד, כי אם להיפך, אתה תהיה לשליח שלי לייסד במיר "שטיב'ל" חב"די, ובזכותך, גם בליטא יאיר אור החסידות". בטרם נפרד ממנו, העניק לו אדמו"ר הזקן את הסידור שחיבר לאחרונה והופיע אז בדפוס.
עם בואו לליטא, למרות ההתנגדות החריפה למנהגיו וחרף הלעג והסבל שהיו מנת חלקו, בתוך שנה אחת בלבד הוא הקים בית כנסת חב"די, בחצר בית הכנסת במיר.
משה ממיר המשיך את דרכו של אביו. הוא היה הרוח החיה בקהילה החסידית שבמיר.
בכל פעם שעמד ר' משה לנסוע אל הרבי, היה עורך מגבית ומעורר את החסידים לתת לו "צידה לדרך", כספים עבור קופת "כולל חב"ד" לטובת עניי ארץ ישראל, אותה הקים והחזיק הרבי. כמו כן, רבים הקפידו למסור בידו דמי "מעמד", הלא הם הכספים שמעניקים החסידים לטובת הוצאות בית הרבי. עם צרורות הכסף הללו היה יוצא ר' משה לדרך.
טרם שהיה יוצא מעירו בדרכו אל הרבי, היו מתאספים ידידיו של ר' משה ויושבים איתו עימו להתוועדות רעים. כל אחד מהמשתתפים היה רושם על פתק את שמות בני משפחתו ומוסיף בקשות ותחינות שונות. משה ממיר היה חוזר על המאמר האחרון ששמע מהרבי, ואחר כך היו כולם יוצאים בריקוד עליז, בשיר ובמחול, עד שמאיר העגלון היה מבשר לקהל כי הגיע הזמן לנסוע אל תחנת הרכבת. לפעמים דאגו לתת בידו כוס "משקה", או אז היה העגלון "מרשה" לנוכחים להמשיך בחגיגה עוד דקות מספר, והם היו מוסיפים לשיר ולרקוד בכל עוז בשמחה חסידית יוקדת.
זלדה רודל'ס, אשתו הצדקנית של ר' משה ממיר, נאלצה לעשות את ראש השנה ואת חג השבועות לבדה, בבית השקט. כך בכל שנה. בעלה נוסע לחצות בצל קורתו של הרבי, והיא נשארת בודדה בביתה הריק. היא קיבלה את גורלה באהבה, ואף הייתה מלווה את בעלה בשמחה, תוך שהיא דואגת לכל סידורי הנסיעה.
אולם, דבר מה העיק עליה בסתר ליבה. כשבעלה לא היה מצוי בבית, הייתה האישה פורצת לעתים בבכי. בני הזוג לא התברכו בזרעא חייא וקיימא, והבית ריק ושומם. היא אמנם הרתה וילדה ואף גידלה את ילדיה, אך הילדים נפטרו באופן מסתורי בזה אחר זה בגיל צעיר, ה' ישמרנו. נקל לשער את גודל הצער והיגון של בני הזוג.
שנה אחת, מספר שבועות לפני ראש השנה, בישרה זלדה לבעלה כי הרתה בסימן טוב ולמזל טוב. לפני שיצא לדרכו אל הרבי, פנתה האישה בעיניים דומעות וביקשה מבעלה: "אנא ממך, בעלי היקר! בהיותך בליובאוויטש, היכנס אל הרבי ובקש את ברכתו שנזכה לחבוק בן זכר, והעיקר, שיהיה בר קיימא...".
משה הבין היטב לליבה של אשתו. הוא ידע היטב כי היא צודקת. הלא השנים חולפות מהר, וזקוקים הם לרחמי שמים. הוא החליט בנחישות כי לא ישוב בלי הבטחה מהרבי לזרעא חייא וקיימא.
הייתה זו שנה מיוחדת מאד בליובאוויטש, בחצר הרבי. חלפו חודשים ספורים בלבד מיום הסתלקותו של הרבי ה"צמח צדק", וזו הפעם הראשונה שהחסידים יעשו את הימים הנוראים במחיצת בנו וממלא מקומו, הרבי המהר"ש. עובדה זו עודדה את משה. הוא הרגיש כי עתה היא עת רצון מיוחדת לבקש ברכה מהרבי החדש.
ביום הראשון של ראש השנה, בשעת קריאת ההפטרה המספרת על ישועתה של חנה ופקידתה בבן, הרים לפתע הרבי את עיניו והביט שעה קלה היישר בפניו של משה. חיל ורעדה אחזו בו. הוא הרגיש כי הרבי מבין לצרתו, ומבטו של הרבי רומם אותו מעל הוויות העולם וניתק אותו מסביבת החומר. את תפילות החג הוא התפלל בהתלהבות ובביטחון, ואחר כך יצא בריקוד של שמחה. הוא היה בטוח בה', כי השנה תבוא לו הישועה.
עברו ימי ראש השנה, חלף לו גם יום צום גדליה, והגיעה שעתו של ר' משה להיכנס אל הרבי ל"יחידות", לקבל את ברכת הדרך. מחשבותיו של משה מתרוצצות במוחו, 'האם יעיז לשטוח את בקשתו לפני הרבי? האם יהיה לו די אומץ לפצות את פיו?...'.
הוא נזכר באשתו הצדקנית, והחליט בליבו בתוקף שהוא חייב למסור את בקשתה. הלא הוא קיבל שליחות, ואת שליחותו חייב הוא לבצע. כך, בצעדים מהוססים, ניגש למפתן החדר.
כשנכנס לחדר, ישב הרבי על כסאו ועיין בספר שהיה פתוח לפניו, תוך שהוא מזמזם את הניגון של ההפטרה ההיא... משה ממיר איבד את עשתונותיו, ופרץ בבכי מר.
"משה, מה בפיך? מה רצונך?", שאל הרבי.
בקושי הצליח משה למסור לרבי את הפתק עם בקשותיו, תוך שהוא מגמגם הברות קטועות על רצונם העז להיפקד בזרעא חייא וקיימא.
"סע לשלום! התפללת בכוונה, ותפילתך התקבלה", אמר הרבי, ואז הוסיף: "את שמו של הבן שייוולד, קרא על שם האבא".
ר' משה לא ידע את נפשו משמחה וגיל. הוא הוצף בתחושות אושר עמוקות, ויצא בחפזה לדרכו, לבשר לאשתו את הבשורה הטובה. רק כשישב ברכבת בין הגויים, נרגע מעט מסערת רגשותיו, והחל מתכנן את צעדיו הבאים. הלא חייו עומדים להשתנות. בן ייוולד לו, והוא יחיה לאורך ימים ושנים, בעזרת ה'. כך אמר לו הרבי מפורשות.
אולם לפתע הבזיקה במוחו שאלה נוקבת. מה הייתה כוונת הרבי כשאמר "לבן שייוולד תקרא על שם האבא"? האם התכוון הרבי לאביו שלו, לרבי ה"צמח צדק"? אולי התכוון שאקים שם לאבי שלי, ר' שאול, מי שייסד את בית הכנסת החב"די במיר? אולי לקרוא לילד בשני שמות? לא, לזה ודאי לא התכוון הרבי...
המחשבות לא הרפו ממנו, והותירו אותו נבוך ומבולבל. לבסוף החליט לדחות את מחשבותיו עד שייוולד התינוק. 'בבוא העת בוודאי יראו לי אות משמים, וכבר אדע כיצד לקרוא לבן שייוולד', עודד את עצמו.
משהגיע בשלום הביתה, מיהר לבשר את הבשורה לאשתו הכשרה, והיא קיבלה אותה בפנים קורנות. הוא אף זימן את החסידים להתוועדות, לימד את מאמר החסידות החדש שאמר הרבי, והימים חזרו לשגרה.
בחג הפורים הייתה העיירה כמרקחה. מיד לאחר סעודת החג ילדה זלדה, ביום המיועד לניסים, תאומים! שני בנים!
ר' משה לא התפעל במיוחד. לדידו, הדבר היה צפוי. הלא הרבי אמר לקרוא לילד על שם האב, ולכן הוא יקרא לאחד הבנים על שם אבי הרבי, ה"צמח צדק", ולשני יקרא שאול, על שם אביו שלו...
התאומים גדלו והאריכו ימים.
אוצר סיפורי חב"ד, חלק יח, עמ' 69