פנינה בעור של כבש
המוכסן היהודי התהלך מוטרד.
המזל לא האיר לו פנים, ובמשך שנתיים לא הצליח לשלם את דמי השכירות. הגרף פוטוצקי היתרה בו, שאם בבוא מועד התשלום בשנה השלישית לא ישלם את החוב במלואו, יעשה בו שפטים נוראים, כדרכם של האדונים בעלי האחוזות בימים ההם. המוכסן האומלל חרד לגורלו ולגורל בני ביתו, ולא ידע מאין יבוא עזרו. חלפו הימים, כסף אין באמתחתו כדי לשלם, ופתרון אין בנמצא. לא הצליח האיש לשית עצה בנפשו, מה יעשה?
אשתו של המוכסן שמעה את שמעו של הבעל שם טוב והפצירה בבעלה. "שמעתי שלא רחוק מגבולנו גר רב קדוש הפועל ישועות בקרב הארץ. עצתי שתיסע אליו, תספר באזנו את דאגתנו וצרותינו, וככל אשר יאמר לך כן תעשה. ה' יתברך בודאי יעזור לנו בזכות ברכותיו".
המוכסן היה יהודי ירא שמים ויודע ספר, אך לא נמנה עם עדת החסידים. תחילה סירב לשמוע לעצת אשתו. אך היא מצידה לא הרפתה. היא המשיכה להפציר בו, וכאשר קרב ובא מועד התשלום החליט במר נפשו ללכת אל הבעל שם טוב ולשפוך את מר ליבו בפניו.
שמע הצדיק את דברי היהודי המסכן ואמר: "צא ביום ראשון בבוקר לטייל ברחוב. כאשר ייגש אליך כפרי נכרי ויציע לפניך לקנות ממנו חפץ כלשהו, קנה את החפץ מיד, מבלי לבדוק את הסחורה או להתמקח. אחר כך תבוא אליי שוב, ואודיעך מה עליך לעשות באותו חפץ".
האיש לא היה מהמאמינים הגדולים בצדיקים ובאותות ובמופתים, ועל כן לא שת ליבו לדברי הבעל שם טוב, ולא עלה בדעתו כלל לקיים את דבריו. אולם, כאשר גילה באזני בני ביתו את הדברים שציוה עליו הצדיק, אילצה אותו אשתו ללכת ביום ראשון לרחוב כדי לקיים את ציווי הצדיק.
היה מהלך האיש אנה ואנה ברחוב. לא חלפו דקות אחדות וכפרי אחד ניגש אליו והציע לו לקנות עור כבש.
"בכמה כסף תמכור לי אותו?", שאל היהודי. בתגובה, נקב הכפרי בסכום מופרז, "זהוב אחד".
בכיסו היה זהוב אחד בלבד. בראותו את הגשמות דברי הצדיק לנגד עיניו, שילם מיד לכפרי את הזהוב האחרון שנותר לו ולקח את עור הכבש.
כבר בדרכו הביתה החלו מחשבותיו מייסרות אותו. 'מה ראיתי לשטות זו? כיצד המרתי את המטבע האחרון שהיה בכיסי למחיה בעור של כבש פשוט וזול? וכי מה אעשה בעור של כבש?...'. אשתו שוב הרגיעה את נפשו. "הלא ראית כיצד לא נפל דבר מכל אשר דיבר אליך הצדיק. חזור אליו בזריזות ושאל אותו מה עליך לעשות עם העור שקנית ברחוב. ה' יתברך יעזור לנו!".
נסע אל הבעל שם טוב בשנית, ועמד לפניו עם העור שקנה. "יפה עשית, שקנית את עור הכבש", אמר לו הבעל שם טוב. "כעת, הסכת ושמע בקולי! באחד מהימים הקרובים יחול יום ההולדת של האדון שלך, הגרף פוטוצקי. באותו יום יבואו אליו הרבה שרים ואצילים לחוג את חג הולדתו, וכל אחד ואחד יביא לו מנחה ותשורה. בוא גם אתה אליו באותו יום, וכתשורה הבא לו את עור הכבש הזה".
כלעג לרש נראו הדברים בעיני היהודי. העצה שיעץ הצדיק נשמעה לו מגוחכת ומטופשת. במר נפשו, רץ האיש לביתו, ובבכי תמרורים סיפר לאשתו על העצה שקיבל. "דמייני לעצמך כיצד מגיעים כל השרים הגדולים, בידם מתנות של אבנים טובות ומרגליות לכבוד יום הולדת האדון, ובאותו מעמד אכנס אני, עם מתנתי הדלה והעלובה - עור של כבש, לבזותו ולהשפילו לעין כול?! הרי משרתיו יהרגוני מיד!...".
אשתו לא איבדה לרגע את אמונתה בצדיק, ואף הוכיחה אותו. "במופלא ממך אל תחקור! עליך לקיים את דברי הצדיק במלואם. חזק ואמץ ליבך באמונת בורא העולם הכול יכול!".
בהגיע יום ההולדת של הגרף הבהילה אשת המוכסן את בעלה ללכת עם עור הכבש בידו אל מסיבת יום ההולדת של הגרף. בלב שבור מחרדה ופחד ניגש האיש אל הארמון המפואר. כשאך קרב אל הארמון, שם לב כי אכן שרים רבים ואדונים נכבדים באו להשתתף בשמחת הגרף. ליד דלת הארמון החל שוב להתלבט, האם להיכנס או לחזור על עקבותיו? במשך שעה ארוכה התהלך אנה ואנה, ולא מצא אומץ לגשת אל הפתח. כמעט שגמר אומר לשוב על עקבותיו, והנה, נפתחה דלת הארמון ואחד משומרי הסף הבחין בו, מתקרב.
"יהודי! מה לך פה?", הרעים עליו השומר בקולו. "שמא תשורה הבאת לגרף לכבוד יום הולדתו?...", קרא בלגלוג. בבהלה פשט היהודי את עור הכבש ומסרו למשרת. חטף המשרת את העור, ובזריזות צעד לכיוון הגרף לעיני כל השרים המסובים. בהגישו את עור הכבש לאדונו אמר המשרת: "זוהי תשורתו של היהודי הנבזה היושב אצל אדוני בתור מוכסן...".
נכלם והתבייש הגרף, וחמתו בערה בו. ציווה מיד לכלוא את היהודי בחדר מיוחד עד שיחקור היטב מה זה היה לו. הוא השתומם מאד, 'כיצד עלה על ליבו של היהודי לבזות כך אותי, אדונו, לעיני מכריי וידידיי הרבים והחשובים?! וכי הוא לא מבין שהוא מסתכן בנפשו?!
לקח הגרף את חתיכת העור והסתגר בחדר, לחקור ולהתבונן בו היטב, שמא יש בו דבר חידוש כלשהו. תוך שהוא מתבונן, הוא מגלה לפתע כי אותיות שזורות באורח מופלא בתוך קצוות שער הצמר שעל העור. החל בודק ומתעמק, וזעקת תדהמה נפלטה מפיו! האותיות מצטרפות לתיבות, והתיבות כולן אומרות כבוד לגרף! לתדהמתו, היה שזור בצמר בהוד והדר – שמו, שם אביו, שם משפחתו, וכן תאריך לידתו.
הגרף השתומם מאד וליבו התמלא גיל וחדווה. הוא הלך משולחן לשולחן והציג בפני אורחיו את היצירה הנפלאה, ובעיניים בורקות הוא שואל: "מה דעתכם? האם הדבר נעשה על ידי איזה אמן נפלא, או שמא כך נוצר העור מטבעו?...". אף אחד מהמסובים לא ראה מעודו דבר פלא שכזה! עיינו האורחים והסיקו שכל האמנים שבעולם לא יוכלו לעשות דבר שכזה, אין זה אלא נס מן השמים!
ציוה הגרף להוציא את המוכסן ממסגרו ולהביאו לפניו.
"היכן השגת את העור הזה?", שאל הגרף. היהודי היה בטוח שתיכף יהרוג אותו הגרף, והחל מתחנן על נפשו. נפל ארצה לפני השרים וסיפר להם בבכי תמרורים את כל המאורע שאירע עמו. "כסיל הייתי שקניתי את העור הפשוט והבאתי אותו כמתנה לפני הגרף... מבקש אני סליחה ומחילה מהוד מעלתו...", סיים היהודי את דבריו.
בקשב רב האזינו הגרף ואורחיו לסיפורו, נדהמים. כשהתאושש מעט מבכיו, אמר לו הגרף ברכות: "אל תירא ואל תחת! לברכה שלחך האיש הקדוש הנה!", והראה לו את חן תפארתו ויקר ערכו של העור המופלא.
לא זו בלבד שהגרף מחל לו מיד על כל חובו, אלא אף שלח אותו לביתו עם מתנות רבות, כסף וזהב, ומאז נעשה האיש לעשיר גדול. מכאן ואילך היה היהודי מקבל בכל שנה ושנה ביום הולדתו של הגרף מתנות רבות בתמורה למתנתו המיוחדת. מהעור שהביא הכינו כובע מיוחד עבור הגרף, אותו היה חובש בכל שנה ביום הולדתו, לכבוד ולתפארת.
סיפורי חסידים, עמ' 71