הרב אליהו וולף ע"פ מאמר "להבין ענין חושן ואפוד", תשכ"ו
בפרשתינו לומדים אנו על בגדי הכהונה. שמונת בגדי הכהן הגדול וארבעת בגדי הכהן-הדיוט. שמונת בגדי הכהן הגדול היו: מכנסים וכתונת, אבנט ומצנפת, מעיל וחושן, אפוד וציץ הזהב.
נתמקד הפעם בפרטים של שניים מתוך אותם שמונה בגדים: החושן והאפוד.
החושן: היה מונח על לבו של הכהן הגדול, והיו קבועות בו שנים עשר אבנים-טובות שונים, ובכל אבן היה חקוק שמו של אחד משבטי ישראל. שנים עשר אבנים, לשנים עשר השבטים.
אודם – לראובן, פטדה – לשמעון, ברקת – ללוי, וכן הלאה, עד לשוהם – ליוסף, וישפה – לבנימין.
האפוד: היה כמין סינר המונח מאחוריו של הכהן הגדול, ואפוד זה היה חגור עם "חשב האפוד" - כמין חגורה הנמצאת בחלקו העליון של האפוד. ומ"חשב האפוד" היו יוצאות שני "כתפות", שני רצועות בד שעולות בגב הכהן הגדול אל עבר כתפיו. ובחלקם העליון, בכתפיים של הכהן, היו קבועות על "כתפות האפוד", שתי אבני שהם, אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל, ובכל אחת משתי אבני השהם הללו, היו חקוקים שמותיהם של שנים עשר השבטים. ששה על כתף ימין וששה על כתף שמאל.
בהתבוננות קלה בפסוקים אנו רואים שגם ביחס לשמות השבטים שהיו חקוקים על שתי אבני השוהם כותבת התורה (כח יב) "ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון", וגם אודות החושן, כותבת התורה (כח כט) "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו אל הקודש, לזכרון לפני ה' תמיד".
כך שיש להבין מדוע צריכים את שמות בני ישראל "לזכרון" - הן על החושן והן על האפוד. וכן מדוע באפוד כל השמות היו כתובים על סוג אבן אחת, על אבן השהם, ואילו בחושן כל שם מקבל ביטוי נפרד, על גבי אבן אישית משלו, ובאבן בעלת תכונה וצבע שונה וייחודי - לכל שם ושם בנפרד.
•
ישנם שני סוגי עבודת ה', יש מי שעובד את הקב"ה מתוך חשק והבנה, מתוך רגש והזדהות, אדם זה עובד את ה' עם כל הלב, מתוך רצון ושמחה. הוא מתחבר עם המצוות. לעומת זאת יש מי שעובד את ה' מתוך הכרח וכפיה, הוא לא עושה זה בחפץ לב, יצרו עדיין מושך אותו לתאוות העולם. אדם זה כל העת כופה את יצרו הרע לקיים את רצונו של הקב"ה.
הראשון, עובד את ה' בבחינת "פנים", הוא עובד את ה' מתוך שמחה וחשק, כאילו הוא עומד "פנים אל פנים" עם הבורא. הוא עובד את ה' עם הפנימיות שלו, הוא עובד את ה' עם כל לבו.
ואילו השני, עובד את ה' בבחינת "אחור", הוא כאילו עומד "עם הגב" אל הבורא. וכלשון הפסוק: "אחרי ה' אלוקיכם תלכו". יהודי שעובד את ה' רק מתוך כפיה והכרח.
ביציאת מצרים עם ישראל היה מושקע במ"ט שערי טומאה, הם היו קשורים אל טומאת מצרים והוציאו אותם ממצרים בכח, כפי שהתורה כותבת לגבי יציאת מצרים: "כי ברח העם", העם הלך אחרי הקב"ה לא מתוך חשק. וכפי שאומר הנביא: "לכתך אחרי במדבר", הלכנו "אחרי" הקב"ה, לא היינו איתו אז בקשר של "פנים", אלא רק בבחינת "אחור".
•
החושן והאפוד, מסמלים את שני סוגי העבודה הללו:
החושן, שהיה על לבו של אהרן הכוהן, הכהן ענד אותו על חזית גופו, על לבו - מסמל את עבודה ה' שבבחינת "פנים".
ואילו האפוד, שהיה מונח מאחורי הכהן, קשור לו מגבו ומטה, וכתפות האפוד היו מונחות לאורך גבו - מסמל את עבודת ה' שבבחינת "אחור".
תפקידו של אהרן הכהן, שהוא הדמות הנעלית בעם ישראל והמייצג של כל יהודי ויהודי בקודש פנימה - להעניק כח לכל סוגי היהודים, הן לאלו שמקיימים את המצוות בבחינת "פנים", והן לאלו שמקיימים את המצוות רק בבחינת "אחור".
בין בגדי הכוהן יש את ה"חושן", כדי שגם את יהודי ה"פנים" הוא ישא את שמותם לזכרון לפני ה', ויש גם את ה"אפוד", כדי שגם את יהודי ה"אחור" הכהן הגדול ישא "את שמותם על שתי כתפיו לזכרון".
•
יהודי ה"חושן", אלו שעובדים את ה' בבחינת "פנים", המקיימים כל מצווה מתוך הזדהות ורגש - בכל מצווה יש להם תוכן אחר, בכל מצווה הם משתדלים לקבל בה הבנה ועומק, בכל עשיה הם חשים את הייחודיות של מצווה זו.
לעומתם, יהודי ה"אפוד", אין אצלם הבדל בין מצווה זו לרעותה, בין קיום מצווה זו או אחרת – הם מקיימים את כל המצוות רק מתוך תנועה של כפיה והכרח, אין להם תוכן שונה בין מצווה למצווה.
ולכן, שמות שבטי ישראל שהיו על החושן, בקיום המצוות באופן של "פנים" – לכל שבט, כל שם, היה חקוק על אבן נפרדת, על אבן שונה, בעלת צבע ותכונה אחרת, בהתאם לאופן קיום המצוות שלהם.
לעומת זאת המצוות שמקיימים בבחינת "אחור", מצוות של ה"אפוד" – הם כולם בעלי אותו תוכן, אין הבדל בין מצווה למצווה, ולכן כל השמות כתובות על אותו סוג אבן, על אבן השהם.
•
אבל דווקא יהודים אלו, יהודים שקשה להם עם קיום המצוות, יהודים שמתמודדים מול קשיי העולם, יהודי האפוד, יהודי אבני השהם - הם זקוקים לתמיכה וסיוע גבוהים יותר. הם צריכים לקבל כח ממקור עצמה נעלה יותר.
ולכן הם כתובים דווקא על אבן שהם. "שהם", זו האבן בחושן של שבט יוסף. יוסף היה נעלה מכל אחיו, בכך שהוא היה משנה למלך מצרים, עסק עם העולם הזה, ובכל זאת נשאר באמונתו התמימה. לעומת אחיו השבטים, שהם לא יכלו לעסוק עם העולם ולהישאר בתוקף אמונתם, והם בחרו להיות רועי צאן, מנותקים מהוויות העולם.
דווקא יוסף, בעל אבן השהם, הוא בכוחו להעניק לאותם יהודי השהם, יהודי האפוד, את הכח להתמודד עם העולם. למרות שהעולם מפריע להם – הם יוכלו לעבוד את הקב"ה.
בנוסף לכך, האותיות "שהם", מרכיבות את המילה "משה", יהודי-שהם אלו, מקבלים כח לעבודת ה' שלהם ממנהיג ורועה האומה, מ"משה", משה רבינו.
•
רעיון דומה אנו מוצאים בפרשת זכור, שאנו קוראים בשבת זו:
עמלק יכל להתמודד מול עם ישראל, רק בגלל שהם היו במדרגת "אחור", "זכור את אשר עשה לך עמלק - בדרך בצאתכם ממצרים", כשהם יצאו ממצרים והיו קשורים להקב"ה רק בבחינת "לכתך אחרי במדבר", כשהם היו במצב רוחני ירוד של "כי ברח העם".
וכדי להתמודד מולו - היו צריכים את כוחו של משה רבינו שעלה אל ראש הגבעה והרים את ידיו כלפי מעלה. כדי להלחם בעמלק משה רבינו ביקש מיהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק", תבחר לך "אנשי משה", אנשים שקשורים למשה רבינו – והם, בכוחו של משה, יוכלו להתמודד מולו ולנצחו.