הרב אלי וולף ע"פ רשימות, חוברת קז
בפרשת תרומה הקב"ה מורה למשה רבינו על עשיית המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח). הפרשה עוסקת בפרטי כלי המשכן השונים, במבנה המשכן עצמו, הדפנות והתקרה, וסיום הפרשה עוסק בגדר ההיקפית, התוחמת את חצר המשכן מסביב.
מיקומו של המשכן היה במרכז מחנה ישראל. השבטים חנו סביב לו, שלושה שבטים מכל עבר, לכל צד של רוחות העולם, ובמרכז הוקם המשכן.
הגדר שתחמה את המשכן, או בלשון הפרשה – ה"קלעים", היו עשויים מפשתן. וכפי שהתורה כותבת (כז, ט) "ועשית את חצר המשכן .. קלעים לחצר, שש משזר". קלעי החצר (הם נקראו בשם "קלעים", כי הם היו "עשויים כמין קלעי ספינה, נקבים נקבים, מעשה קליעה", כדברי רש"י) היו עשויים "שש משזר", פשתן שזור.
כך שהפשתן היה קו התפר המפריד ומבדיל בין עולם הקדושה, עברו הפנימי של חצר המשכן והמשכן בו שרתה שכינתו של הקב"ה, לבין העולם כולו. הפשתן הוא זה שבאמצעותו נוצרה ההבדלה בין קודש לחול.
מה המיוחד בפשתן, שהוא נבחר כדי ליצור את קו-ההפרדה בין העולם הגשמי לבין קדושת המשכן?
•
לפשתן יש שתי תכונות ייחודיות, שאין בשאר סוגי הצומח.
בפרשת תצווה, עוסקת התורה בציווי על אריגת בגדי הכהנים, ארבעת הבגדים הייחודיים לכהן הגדול, וארבעת הבגדים שבהם כל הכהנים שווים, בגדים אלו (מכנסיים, כתונת מצנפת ואבנט) היו עשויים מפשתן.
"ושבצת הכתונת שש, ועשית מצנפת שש, ואבנט תעשה מעשה רוקם ..ועשה להם מכנסי בד" (תצוה כח, לט-מב). התורה מכנה את הפשתן הן בשמו המוכר, "שש", והן בתיאור חדש, "בד".
בפרשת אחרי מות, כשהתורה כותבת על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, היא כותבת: "כתונת בד קודש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יחגור, ובמצנפת בד יצנוף, בגדי קודש הם" (ויקרא טז, ד). ארבעת הבגדים הללו נקראים בשם "בד".
מדוע התורה מכנה את הפשתן בשם "בד" – אומרת על כך הגמרא (זבחים יח), כי הדבר נובע מתכונה ייחודית שיש רק בפשתן, תכונה שמוגדרת כ"בד".
משמעות המילה "בד", היא לבד, יחידי, "בודד". תכונתו של הפשתן הוא: "אמר רבי יוסף ברבי חנינא - דבר העולה מן הקרקע בד בבד". הפשתן צומח – "קנה יחידי מכל גרעין, ואין שני קנים עולים מגזע אחד", כדברי רש"י שם בגמרא.
הפשתן עולה קנה יחיד מכל גרעין, לעומת החיטה למשל, שחיטה אחת מצמיחה כמה שיבולים. הפשתן גם אינו מסתעף בצמיחתו, אלא נשאר להיות קנה אחד.
•
התוכן הרוחני של תכונה זו - זו האמונה בה' אחד, ללא הסתעפות והתפצלות.
עם ישראל הוא העם המאמין בה' אחד, ומשום כך עם ישראל מכונה בתורה (בלק כג, ט) "עם לבדד ישכון", עם שמתייחד בכך שהוא "לבדד", במובן של "בד", יחיד. בגלל אמונה זו בה' אחד, הקב"ה אומר על עם ישראל "ה' בדד ינחנו", הקב"ה עצמו, "בדד", מנחה ומנהל את עם ישראל.
האמונה של עם ישראל בה' אחד, היא זו שמבדילה ומייחדת את עם ישראל מכל העולם כולו, האמונה הזו, האמונה של "לבדד", מלשון "בד", במובן של פשתן – היא זו שמציבה את עם ישראל בעבר אחד, ואת העולם כולו מן העבר השני.
לכן הפשתן, הוא זה שהיווה את המחיצה המבדילה בין העולם כולו ומדבר סיני, לבין קדושת המשכן וחצר המשכן. " ועשית את חצר המשכן .. קלעים לחצר, שש משזר". האמונה בה', ה"פשתן", היא המחיצה המבדילה בין הקדושה לעולם הגשמי.
•
תכונה נוספת יש לפשתן:
בפרק תשיעי של מסכת בבא מציעא חז"ל עוסקים בדינים שונים של חכירות קרקע, מה מותר ומה אסור לחוכר לעשות בקרקע. ובדף קט אומרת המשנה: "המקבל שדה מחברו לשנים מועטות – לא יזרענה פשתן".
מי שחוכר קרקע לפרק זמן של פחות משבע שנים, אסור לו לחוכר לזרוע בה פשתן.
הסיבה לכך היא, כי זרע הפשתן שואב את כוחה של הקרקע, "מכחיש בארץ הרבה" כלשונו של רש"י, צמיחת הפשתן עושה את הקרקע כחושה וחלשה, "ואינה חוזרת ליושנה, עד ז' שנים", לוקח לקרקע משך זמן של שבע שנים עד שהיא חוזרת לכוחה.
•
המשמעות הרוחנית של תכונה זו היא:
הקרקע, הארץ, מסמלת את חומריות העולם הגשמי. ואילו הפשתן, המסמל את האמונה בה' אחד – "מכחיש בארץ הרבה", הוא מחליש את התוקף והיישות של העולם הזה.
כאשר דוד המלך מתפלל אל ה' (שמואל ב, ז, כג) הוא מגדיר את עם ישראל ואומר: "ומי כעמך כישראל, גוי אחד בארץ".
הפירוש הפנימי של הביטוי "גוי אחד בארץ" הוא: עם ישראל הינו "גוי" - אומה, שמביאה ומכניסה את ה"אחד" - את האמונה בה' אחד, הם מגלים את שמו של הקב"ה, "בארץ" - בתוך העולם הגשמי, בתוך הארציות של העולם.
זהו תוכנו של קלעי החצר, ולכן הוא עשוי מפשתן.
מלבד העובדה שהוא מסמל את האמונה של עם ישראל, בה' אחד, "בד", במובן של "עם לבדד ישכון", בשל היותו צומח "קנה יחידי" – הוא מבטא גם את העובדה שעם ישראל לוקחים את האמונה הזו, ובאמצעותה הם "גוי אחד בארץ", מחלישים ומכחישים את החומריות של העולם הגשמי.
•
גובהם של הקלעים היה חמש אמות, כפי התורה כותבת בסוף הפרשה: "וקומה חמש אמות שש משזר" (כז, יח).
משמעות הדבר: האדם שהקים את המשכן, היה משה רבינו. והתפקיד שלנו הוא, לגלות את "משה רבינו" שבנפשנו פנימה, את הקשר הפנימי שלנו עם הקב"ה, ולבנות משכן להקב"ה.
על משה רבינו מספרת הגמרא (בכורות מד) "משה רבינו, עשר אמות היה". המובן הרוחני של דברי חז"ל הוא, שמשה רבינו היה שלם בכל עשר כוחות הנפש שלו, והוא גם זה שמקים ובונה את כל המהות שלנו, על כל עשר חלקי הנפש שבנו.
יהודי מורכב משני חלקים, החלק הרוחני שבו, החלק בו הוא קשור עם הקב"ה, באמצעות לימוד התורה, והחלק הנמוך שבו, החלק בו הוא עוסק עם העולם הגשמי, באמצעות קיום המצוות.
בלימוד התורה – האדם עוסק עם ההבנה שלו, הוא לא עוסק עם העולם סביבו. לעומת זאת בקיום המצוות - האדם בא במגע עם העולם, ולשם כך הוא זקוק להגנה, לדבר שיצור הבדלה בינו לבין העולם, שיסייע לו לעסוק עם העולם, אבל להיות שונה ונבדל ממנו.
על חציו הרוחני העליון של האדם – אין צורך בהגנה, זה החלק בו הוא מחובר כל העת עם הקדושה. אך על חציו הרוחני התחתון, חצי קומתו התחתונה – הוא זקוק למחיצה, ל"פשתן", לזכור תמיד את האמונה בה' אחד, עליו לבוא במגע עם העולם אך כדי להכחיש את הקרקע –
משום כך גובה המחיצה, מחיצת הפשתן, היה חמש אמות, כדי לבטא את ההגנה וההבדלה גם בין חציו התחתון של היהודי, חמש אמותיו התחתונות, לבין העולם.