הרב אריק מלכיאלי ע"פ תורה אור פרשת תצוה. המשך תער"ב ח"א עמוד רט. ח"ב עמוד תתה.
לבושים ובגדים הינם צורך חשוב מאוד במציאות האדם. צריך להשקיע באיכותם יותר מאשר ברמת האוכל. 'לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו,וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו'(חולין דף פד). הבגדים הם כבודו של האדם.ככל שהאדם בעל מעמד חשוב ומייצג יותר ,נדרשת ממנו הקפדה יתירה בעניין הלבושים. ת"ח שנמצא רבב וכתם על בגדו חייב מיתה. בדיוק כמו מנכ"ל חברה בינלאומית שמגיע לפגישה עם לבוש זול ומלוכלך ,לא את עצמו הוא מבזה אלא את כל החברה. הוא מבייש את הפירמה. "מפני מה תלמידי חכמים מתים שלא בזמנם, מפני שהם בוזים בעצמם" (אבות דר' נתן סוף פכ"ט)
חלק מהענין של כבוד שבת זה ללבוש בגדים יפים ונקיים.ועד כדי כך שע"פ הקבלה כל מה שלבש בשבת לא ילבש בחול(מגן אברהם).הכהנים לבשו בגדים מיוחדים והכהן הגדול בגדים יותר מכובדים.'לכבוד ולתפארת'.
אך כמו הרבה דברים חיובים אחרים כמשתמשים בהם במקום ובכוונה לא ראויה,הדבר יכול לשמש ככלי משחית.
תאוות הלבושים לשם כבוד עצמי וטיפוח האגו הוא אחד מאבות הנזיקין העיקריים בהגדלת גסות רוחו של האדם.
ההתמכרות ורדיפת המותגים,שונה וחמורה מתאוות אחרות כתאוות האכילה ועוד. אף שגם בהם כמובן מתגדלת גסותו של האדם וחומריותו, הרי שבהם ההיזק הוא מוגבל. האדם ש'חיסל' בתאווה עצומה ערימת בשר ומיני מטעמים, הגסות שמתווספת בו היא רק בהקשר הבסיסי של חיבור לעולם החומר. אך הוא לא חש אדם חשוב וגדול יותר. גם חמור וכלב יכולים לאכול כך. לעומת זאת, האדם המונח ושקוע ראשו ורובו בלבושי כבוד ומותגי יוקרה הרי שעל ידי לבישתם הוא מרגיש את עצמו ליש ומציאות חשובה, הווירוסים ההרסניים של גסות הרוח חודרים לעומק אישיותו.
יתירה מכך.גסות הרוח המתבטאת בריצה עיוורת ושעבוד, אחר המודה האחרונה וכדומה, אינה בעיה צדדית גרידא, היא עומדת וסותרת בצורה מהותית וחזיתית את כל הענין של עבודת ה' הפנימית. יסוד ושורש כל העבודה הוא לגרום לאדם לבטל את האגו והישות, ובתאוות הלבושים אי אפשר אפילו להתחיל בכך ,היות שהם כל הזמן מגינים ושומרים על ישותו, ה'שואו' ו'הפוזה' החיצונית שלו.
וזהו לשון הרבי הרש"ב בהמשך תער"ב:
'מלבושי כבוד שמלבישים ומקיפים את הנפש .. שמשוקע בזה ביותר שנוגע לו מאד. וכנראה בחוש דמי שהוא בקליפה זו דמלבושי כבוד, נוגע הדבר בנפשו הרבה יותר מעניני אכילה ושתיה וכהאי גוונא. מפני שמלביש ומקיף מאד את הנפש הרי זה מעלים לו לגמרי על אלקות'.
'בסטרא אחרא יש פנימי ומקיף,וכמאמר הקנאה התאווה והכבוד וכו'.
דתאווה שהן אכילה ושתיה וכהאי גוונא - שמעבה ומגשם מאוד..תוקפא דגופא חולשא דנשמתא.
דתוקף החומריות עושה חלישות הנפש שנחלש כוחו וגם מחשיך אורו.. והרי זה גרוע מאוד.
ומכל מקום גרוע מזה יותר בחינת המקיפים דקליפה - וכמו תאוות הלבושים והכבוד.. דמי שהוא בתאוות לבושי תפארת, או שרוצה להיות מכובד בעיני הבריות - הרי זה מגדיר ומגביל את הנפש שאין בו שום תנועה חיונית אלוקית.. ומכל שכן שרחוק מ'הפסד הצורה'(ביטול). דבעבודה מוכרח להיות הפסד הצורה החיצונית..והוא רחוק מזה בתכלית.והרי זה גרוע יותר מהפנימי מפני שהקליפה סובבו ומקיפו ר"ל.והעיקר הוא – מפני שרחוק מן התיקון.דבפנימיות דקליפה יוכל להתתקן,אבל במקיפים מפני התוקף ומפני ההגלמה שבזה, שנגדר וגם נגלם מאוד, הרי הוא רחוק שיתתקן' .
הבעייתיות בתאוות הלבושים היא דו סיטרית. שורש הבעיה היא בכך שהאדם מכווין את עצמו לשימור מציאותו וישותו. אך יש לכך היזון חוזר. הבגדים עצמם בעצם לבישתם מעמיקים ומנתבים תת הכרתית את אישיותו של האדם למה שהם מייצגים. בגדי שרד גורמים לאדם הרגשת כבוד אוטומטית, בגדים המבטאים הלך רוח מסויים, גורמים לאדם לחוש את האווירה הנושבת מהם. 'אווירה גוררת אווירה'.. אדמו"ר הצ"צ לאחר שראה חסיד שהלך עם קולקציה מסויימת מודרנית ובראייתו העמוקה הבחין עד כמה הדבר השפיע על מציאותו ואישיותו הפנימית של אותו חסיד לרעה, אמר כך: 'אילו הייתי יודע עד כמה הלבושים הוא עניין עקרוני הייתי מורה למסור את הנפש על כך!'
אפשר להבחין בכך גם בשגרה. כשאדם לובש בגדי אירוע הוא נכנס לאווירת האירוע. לבישת בגדי עבודה נותנת חשק לעבוד. ואילו כשלובשים פיג'מה יש כבר תחושה של מנוחה.. זכורני בפעם הראשונה כשפשטתי את בגדי האזרחיים בבקו"ם ועליתי על מדי הצבא, הרגשתי את תחושת הקבלת עול בצורה מוחשית ממש, יותר מכל הסברים מלומדים אחרים.
לסיכום חשובה כאן דרך המיצוע. אדם צריך להיות בעל הופעה מכובדת ונקיה, ובפרט מי שמייצג את הקדושה כרב ושליח,אך שיקוע פנימי בזה הוא בעייתי ביותר.