חלום ופשרו
אדמו"ר האמצעי התענה פעם תענית חלום. הדבר נודע לאחיו, ר' חיים אברהם[1], והוא סיפר זאת לאביהם, אדמו"ר הזקן.
דעתו של אדמו"ר הזקן לא הייתה נוחה מתענית זו, ובתור עונש, הוא לא הרשה לבנו, פעמיים, להיכנס אליו לשמיעת מאמר חסידות. אחר כך קרא אדמו"ר הזקן לבנו, ושאל אותו: "ספר נא לי, מה חלמת?".
וכה סיפר אדמו"ר האמצעי: "בחלומי, והנה נהר רחב ידיים לפניי. מי הנהר זכים וצלולים, נובעים ומתפשטים במהירות ובחדווה, אבל בלי גלים כלל. הנהר מתפשט למרחקים, מתפרד לראשים שונים, מתחלק לאגמים, אך המים שוטפים להם כמקדם, בזריזות אבל בלי כל רעש.
"עודני מביט ומסתכל סביבי, והנה שני אנשים ניגשים אל הנהר. האחד גבוה מהשני ושניהם לבושים בגדים ארוכים. ניתן היה להבחין כי רגלו האחת של הגבוה עבה מהשנייה. לאחר מכן ראיתי כיצד מצטרף אליהם גם אתם, אבי.
"דף מתוח היה מונח לרוחבו של הנהר, מצדו האחד לצדו השני. הנמוך אמר לגבוה ממנו: "לך על הדף!". הגבוה התחיל לעבור את הנהר על גבי הדף המתוח, אך כמעט ללא הצלחה. המים התרוממו עד ששטפו חלק מגופו, אך מיד דף העץ המתנועע עלה בחזרה והמים ירדו. הדבר חזר על עצמו שוב ושוב במשך זמן מה. לבסוף הורה הנמוך לגבוה לרדת, והוא ירד.
"שלוש הדמויות עזבו את המקום. הנמוך הלך באמצע, לשמאלו האדם הגבוה, ולימינו אבי. הם הלכו חבוקים ודבוקים יחדיו עד שהגיעו לנהר נוסף, רחב מאד, הזורם בשצף קצף ובמהירות רבה. בנהר גלים כגלי הים, עולים ויורדים, מתרוממים לגובה רב ובכוח חזק מתנפצים ומתפשטים על פני השדה. לעתים נראה גל אדיר מתנפץ ומותיר אחריו יאור קטן, אבל מיד נבלעים המים באדמה וזו מולידה ומצמיחה עצי פרי.
"בתוך כך, פנה הנמוך והצביע לכיוון אבי, וציווה עליו: "לך נא על הדף הזה!". אבי צעד על פני הדף שעל הנהר הגועש, ללא היסוס וללא חשש. הוא הלך ישר על פני הדף עד שהגיע לקצהו. או אז רמז לו הנמוך כי ישוב על עקבותיו, וקרא: "בכוח גלי מים אלה, אפשר ללכת גם בתוך גלי אש"".
סיים אדמו"ר האמצעי לתאר את חלומו לפני אביו, וניכר היה עליו כי הוא מצוי בהתרגשות גדולה. אדמו"ר הזקן האזין בקשב רב לכל פרטי החלום, והורה לבנו ללכת להתפלל, ולשוב לחדרו לאחר התפילה.
מיד לאחר התפילה חזר אדמו"ר האמצעי לחדר אביו. "האדם הנמוך היה הבעל שם טוב", התחיל אדמו"ר הזקן לפענח את דבר החלום. "האדם השני, הגבוה, היה רבי, המגיד ממזריטש. אכן, המגיד סבל מנפיחות וכאבים ברגלו, וזו הסיבה שהבחנת שרגל אחת עבה יותר.
"כשהורה הבעל שם טוב לתלמידו, המגיד, לעבור על פני הנהר הראשון, היה זה רמז כי בדברי התורה שיחדשו תלמידיו יהיה ניתן "לצלול". הנהר השני, לעומת זאת, נהר דמעות של תשובה הוא, רמז לאלו שנעשו בעלי תשובה בזכות תורת החסידות.
"אכן, החלום שחלמת מובן היטב. הלא הרבי, המגיד, עשה צדיקים, ואילו אנוכי עשיתי, תודה לא-ל, הרבה בעלי תשובה גם כן".
כעת הבין אדמו"ר האמצעי מהי הסיבה שבחלומו ראה את אביו צועד בבטחה על פני הנהר השני, נהר בעלי התשובה. כך הייתה דרכו, לקרב כל יהודי, עד שבמהלך הזמן רבים נעשו לבעלי תשובה.
•
משבאו ועסקו בנהר של בעלי תשובה, המשיך אדמו"ר הזקן וסיפר: "לפני עשרים וחמש שנה ביאר המגיד את גודל מעלתו של בעל התשובה, ואת פעולתו שפועל בכל העולמות כולם. כדי לבאר היטב את הדברים המשיל לנו משל, וכך סיפר: פעם היה מלך גדול, רם ונישא, ולו שני בנים - אחד היה סמוך על שולחן אביו והלך בדרכים ישרות וטובות כל הימים. לעומתו, הבן השני היה שובב, ולא היה נכנס אל אביו כי אם לעתים רחוקות. עם הזמן התחבר אותו בן לקבוצת פוחזים, עד שהתרחק לגמרי מארמון אביו ונעשה לגזלן ופורק עול.
"כששמע המלך על מעללי בנו, נפל ליבו בקרבו. יכול היה לשלוח מיד קבוצה של חיילים שיאסרו ויביאו את הבן הסורר לפניו, אך מגודל רחמנותו עליו כבש את כעסו. מפעם לפעם, כשהיה נזכר בבנו ומצבו, היו דמעות זולגות מעיניו. 'אוי לו לבן שגלה משולחן אביו, ממקום של שלווה ושלום', היה מהרהר המלך בצער וביגון.
"ויהי היום, והרהורי חרטה עלו במחשבתו של הבן. הוא נזכר בגודל האהבה של אביו אליו, והבין כי במעשיו הוא כפוי טובה. החליט הבן לשוב אל הארמון, ולבקש את סליחת אביו המלך על התנהגותו. ואכן, ביום מן הימים הגיע הבן האובד, השתטח לפני הדום רגליו של כסא המלכות, והתחנן על נפשו. הוא מירר בבכי, הצטער על מעשיו, והבטיח כי לא ישוב עוד לחטוא לאביו.
"המלך היה המאושר שבאדם. הלא בנו שהוא כמעט התייאש ממנו – חזר למוטב. את גודל שמחתו אין לתאר. הוא כמובן סלח ומחל לבן על כל חטאיו, אהבתו אליו הייתה כפולה ומכופלת, והוא העלה אותו לגדולה. הכול הבחינו כי המלך אוהב אותו אף יותר מבנו הראשון, זה שהיה סמוך על שולחנו כל השנים.
"כך הוא גם בנמשל. כשאדם עובר עבירות, הרי הוא כמו בן המלך שגלה משולחן אביו. וכשחוזר בתשובה, אין לשער את גודל השמחה בעולמות העליונים, בשובו של הבן לבית אבא.
"מאז שסיפר לנו המגיד סיפור זה", סיים אדמו"ר הזקן את דבריו, "נחקק עמוק בליבי כי יש לקרב כל יהודי אל ה' ואל תורתו! במשך חמש שנים הייתי נוסע ממקום למקום כדי לעורר את ליבותיהם של היהודים לאביהם שבשמים...".
•
כשסיפר אדמו"ר האמצעי את הסיפור לחתנו, הרבי ה"צמח צדק", הוסיף ואמר: "את הכוח לעשות בעלי תשובה, מסר אבא למי שמסר", ברמזו לכך שהכוח ניתן לממשיכי דרכו של אדמו"ר הזקן, מייסד תנועת חב"ד.
תורת שלום - ספר השיחות, עמ' 86. ליקוטי דיבורים, חלק ד, עמ' 1510. תורת מנחם, חלק ז, עמ' 290. אוצר סיפורי חב"ד, חלק ה, עמ' 173 ----[1] במסורת משפחת נשיאי חב"ד מקובל כי הוא היה מתמיד גדול ומאריך בתפילה. היה חכם ונאה והיה ממעט בדיבור, והיה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות.