עימי במחיצתי
הצדיק ר' הלל מפאריטש[1], חסיד ותלמיד של אדמו"ר הזקן, היה מפורסם כמי שמדקדק במצוות, קלה כבחמורה. אמרו עליו שמוכן הוא למסור את נפשו אפילו על דקדוק קל של דברי סופרים.
בימיו גזרה המלכות גזירה כי יש לגזוז את שיער פאות הראש. מובן מאליו שר' הלל לא קיים ציווי זה. אחד משונאיו הלשין עליו לפני השלטון המקומי כי אינו ממלא את הפקודה. נתנו, אפוא, השלטונות לאותו מלשין רשות לגזוז את פאותיו של הרב – בעל כורחו.
ר' הלל כיסה בחוזקה את פאותיו בשתי ידיו, ולא הניח לרשע בשום אופן לגזוז אפילו שערה אחת מפאותיו. חייט פשוט שעבר במקום ראה את המתרחש, הבין מה מנסה בן עוולה זה לעשות בר' הלל, והצילו מידו.
ר' הלל הודה במלים חמות לחייט, ואף בירכו כי בזכות המעשה שעשה, יזכה, בבוא עת פטירתו מן העולם, להיקבר בסמיכות לקברו שלו.
•
חלפו שנים רבות. ר' הלל התמנה בינתיים לרב העיר בוברויסק וגלילותיה, והקפיד לנדוד, מדי שנה בשנה, בעיירות רחוקות כדי להורות את דרכי ה' ודרכי החסידות לבני העיירות הללו. בקיץ שנת תרכ"ד, בהיותו בן ששים ותשע שנה, חלה הצדיק בהיותו בעיר חרסון, הרחוקה מאד מבוברויסק ומפאריטש, ובשבת "נחמו" עזבה נשמתו הטהורה את העולם. למחרת, ביום ראשון, הובל למנוחות, ונקבר שם. על קברו נבנה אוהל, ותלמידיו הרבים החלו פוקדים את קברו.
חלף זמן לא רב, ובאחד מימות החורף נפטר בחרסון יהודי עני, שהיה סמוך זמן רב על שולחנו של גבאי הצדקה, ה"הקדש", ואף את שמו לא ידעו. כיוון שהיה מוגדר כ"מת מצוה" ולא היה מי שיטפל בקבורתו, באו חברי ה"חברה קדישא" וטיפלו בכל הסידורים הדרושים. התעצל השמש של ה"חברה קדישא" ללכת בכפור העז אל גבאי בית העלמין ולשאול אותו היכן לקבור את הנפטר, ולפיכך החליט, על דעת עצמו, לכרות קבר במקום פנוי שמצא.
כעבור יום או יומיים ראו שבסמיכות לקברו הקדוש של ר' הלל הופיע קבר חדש. התברר שקברו שם מבלי משים את העני שחי מקופת הצדקה. הרוחות סערו בקרב הקהילה היהודית –– כיצד ייתכן שאחד מעניי העיר, שאיש אינו יודע ואינו מכיר את מעשיו, יקבל כבוד כה רב וייקבר בשכנות לצדיק?!
אולם, על פי דין תורה אסור להוציא את הנקבר מקברו, ואת שנעשה אין להשיב.
מתוך סקרנות החליטו הגבאים לתהות על קנקנו של הנפטר שזכה להיקבר בטעות ליד הצדיק, ובתעודותיו של הנפטר מצאו את שמו ושם אביו ואף את מקום הולדתו, פאריטש. שלחו מיד מברק לפאריטש ובו תוארו פרטי המעשה, וביקשו לשמוע ביתר פירוט מי הוא ההלך שנפטר.
במכתב התשובה שקיבלו מפאריטש לא ידעו לפרט רבות על אודות חיי החייט העני, אך את זאת ידעו לספר – הוא הוא אותו יהודי שלפני שנים רבות הציל את ר' הלל מצרה, ובזכות זאת התברך מפיו שייקבר בסמיכות אליו...
סיפורי חסידים, עמ' 125 ----[1] גאון חסיד ומקובל. נודע כעובד ה' לדוגמה ולמופת.