אפשרות א'
משל העוף הטיפש: "משל דהמן הרשע למה הוא דומה, לעוף שעשה קן על שפת הים ושטף הים את קנו. אמר: "איני זז משם עד שנעשה ים - יבשה, ויבשה - ים". מה עשה, נוטל מים מן הים בפיו ושופך ליבשה, ונוטל עפר מן היבשה ומשליך לים. בא חברו ועמד על גביו ואמר לו: "ביש גדא, סוף סוף במה את יכיל". [=בעל מזל רע, עם כל המאמצים שלך, החושב אתה שתצליח?] "כך אחר לו הקב"ה להמן הרשע: "שוטה שבעולם, אני אמרתי להשמידם כביכול, ולא יכולתי. שנאמר (תהלים קו) "ויאמר להשמידם, לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו, להשיב חמתו מהשחית", ואתה אמרת "להשמיד להרוג ולאבד"?! חייך, ראשך יוסר במקום ראשם. הם - להצלה, ואתה - לתליה".
- ביאור המשל והנמשל: דרשה: משל העוף הטיפש (משיחת פורים תשכ"ד)
אפשרות ב'
- אנקדוטה: פע, קליפה! (על ר' יאסעלע חזן ואדמו"ר האמצעי)
- גם אחרי שתלו את המן על העץ, הוא המשיך לחיות בתוכנו. וגם דרשו חסידים את הפסוק "ויאמר המן - בלבו" (אמרה: המן בליבו - לכל אחד יש קצת המן בלב).
- כדוגמא לתכונה "המנית" שכולנו מכירים, אפשר להזכיר את הווארט מר' נחום גולדשמיד (הקדמון...): ה'המן' שבנפש רוצה 'לתפוס מקום' אצל הזולת.
- אפשר להוסיף גם הרבה מכאן: רעיון חסידי: ניצוצות חב"דיים על העמלק הפנימי
- גם ידידו אחשורוש גילם תכונות שיש אצל היצר הרע, ראה אחשוורוש והיצר הרע כנמרים של נייר.
- אמירת לחיים יכולה לסייע להתגבר על 'המן':
- אמרה: משקין את הבהמה
- אמרה: לשמן את הגלגלים
- אמרה: לחיים - משקין את הסוטה ("ער זאָל ניט דרייען קיין מוח")
- גם אסתר הראתה שכדי להכניע את המן ואת עמלק צריך לקחת משקה... (משתה היין)1
- וראה ערך לחיים.
- אמרה: ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב (שהיה לו מקצת הצלחה בגלל השמחה, וכן בעבודת האדם השמחה יכול להכריע את היצר).
- אמרה: בחצר הפנימית המן לא קיים (וא"כ אפשר תמיד לעורר את הנקודה הפנימית בתוכנו ולנצח את המן).
אפשרות ג'
אפשרות ד'
ווארט יפה, אבל לא חסידי. הובא בעיונים וביאורים (כ"ץ) בשם "יש מפרשים" / בזכור אהבת קדומים עמ' קנד הובא בשם ר' אשר קלמן משגיח פונביז' בליטא. המן היה בתחתית המדרגה. עבד, בלן, אשר עלה למדרגת ראש השרים שכולם כורעים ומשתחווים לו, וכל זאת במלכות אחשוורוש שמשלה על כל העולם, וכיצד אומר הוא על כבוד עצום שכזה: ״איננו שווה לי״.
אלא, שהאדם המרוכז בענייני גשמיותו, נמצא תמיד במצב של העדר וחסרון, וכמו שאמרו חז״ל (קה״ר) ״אין אדם מת וחצי תאוותו בידו״, וכמה טובה וכבוד שיקבל, לא ימלאו הם את חסרונו. ועל כן התייחס המן לכל הכבוד העצום לו זכה כ״איננו שווה לי״.
על פי זה יבואר דברי הגמ' (חולין קלט:) ״המן מן התורה מנין - שנאמר ״המן העץ״. ולכאורה, מה ענין הפסוק ״המן העץ״ להמן הרשע.
אלא כך ביאור שאלת הגמרא: ״המן מן התורה מנין״ היכן - - מצינו שורש תכונת המן הרשע אשר כל הטוב שבעולם ״איננו שווה לי״ לעומת חסרון פעוט.
ומשיבה הגמרא: ״המן העץ״ את שורש תכונת המן הרשע - מצינו אצל אדם הראשון אשר חטא וטעם מפרי העץ האסור. שהרי אדם הראשון קודם החטא ישב בכבודו של עולם ומלאכים היו צולין לו בשר ומסננין לו יין ושרתה עליו ברכה ללא גבול, ואעפ"כ לא יכל לעמוד באיסור היחיד שנאמר לו ״ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו״ (בראשית ב, יז), והייתה כל הטובה לגביו בבחינת ״איננו שווה לי״.
- ראה ערך השמח בחלקו, הסתפקות במועט
- עיונים וביאורים במגילת אסתר (כ"ץ) עמ' קי (מדעת עצמו).