הרב חיים הבר, מתוך מאחורי שירי פורים
ספרים על רבי יהונתן אייבשיץ, שבתור ילד רקד ושר שירים בחודש אדר. אמא ניסתה להרגיע אותו ושאלה: מדוע אתה רוקד ושר כל כך?
אמר לה: המורה אמר בכיתה ש"משנכנס אדר – מרבים בשמחה".
פתאום נכנס אבא לחדר. בן-רגע השתתק יהונתן, הפסיק לרקוד ולשיר, כמי שכפאו שד. שאלה אמא: מה קרה עכשיו, מדוע הפסקת לרקוד?
אמר יהונתן: כתוב ש"משנכנס אב... (כלומר האבא) ממעטים בשמחה"...
אבל אחרי ההומור, נשארת השאלה: איך בדיוק מרבים בשמחה? מה, האם שמחה עובדת כמו לחצן הווליום במערכת סטריאו, שאפשר להגביר ולהנמיך כרצוננו? האם להרבות בשמחה הכוונה לשתות עוד אלכוהול, או לשים עוד מוזיקה?
סיפור: הנעליים הסתובבו
איי... איי...
אומר הזוהר הקדוש דבר נפלא. תובנה, שיכולה לשנות את ההתייחסות שלנו לסוגיית השמחה. אומר הזוהר, שאם נקח את המילה "בשמחה" ונערבב את האותיות, תצא המילה "מחשבה". אופס, אני רואה את העיניים שלכם בוהות בי בחוסר הבנה. מה הקשר בין שמחה למחשבה, לכאורה זה שני דברים שונים ואולי הפוכים?
בשביל זה צריך סיפור:
מספרים על אדם שנמאס לו. אולי אתם מכירים אותו. אני מכיר כמה כאלו... נמאס לו מאשתו, נמאס מהילדים, נמאס מהעבודה, נמאס מהכפר שלו. די, נמאס כבר!!!
הוא החליט שהוא חייב לברוח מהמקום הזה ולחפש מקום מאושר יותר. ברח האיש מהכפר הקטן, והחל ללכת. הוא הגיע לפרשת דרכים, וראה שלט האומר שאם ימשיך ללכת ישר – יגיע לא פחות ולא יותר לגן עדן. יופי, חשב האיש, כל ימיי רציתי להגיע לגן עדן. ליהנות קצת מהחיים. להיות מאושר. הלך והלך והלך, עד שהתעייף.
שכב האיש לנוח בצד הדרך. ואז נבהל. רגע, איך אדם כשאקום באיזה צד נמצא גן עדן? איך אהיה בטוח שלא אתבלבל בכיוונים ואלך לכיוון ההפוך?
ואז עלה לו רעיון. הוא חלץ את הנעליים, ושם אותם כך שחזית הנעליים לכיוון גן עדן.
אלא שאחרי שנרדם, קרה משהו לא צפוי. הגיעה רוח, וסובבה את כיוון הנעליים ב-180 מעלות, מבלי שהאיש יידע מכך.
בבוקר, קם האיש, ובדק לאיזה כיוון צריך ללכת כדי להגיע לגן עדן. הנעליים הראו את הכיוון, ולשם הוא אכן הלך.
והנה, הוא מתקרב לכפר. וואו, איזה כפר יפה. הציפורים מצייצות, הפרחים מלבלבים. פרפרים בכל הגוונים מתעופפים בינות לעצים. פשוט מדהים הכפר הזה, ממש גן עדן. כך חשב לעצמו. פתאום שם לב שהכפר די דומה לכפר המקורי שלו. אך מיד הסביר: כן, אין מה להשוות. שם זה היה גיהנום. פה זה משהו אחר לגמרי. גן עדן עלי אדמות.
לפתע הרגיש רעב. כנראה שגם בגן עדן צריכים לאכול. הוא חיפש בית בגן עדן שבו יוכל לאכול. רגליו נשאו אותו בלי לדעת אל רחוב כלשהו. אהמממ... הרחוב די דומה לרחוב שהייתי גר בו. אבל אי אפשר להשוות. כאן זה גן עדן. רחוב מדהים. תאורת רחוב מסוגננת. גן עדן.
הוא הגיע אל בית כלשהו, ודפק בדלת. פתחה לו אשה אחת במאור פנים. "היכנס בבקשה יקירי", אמרה. "רק בגן עדן יש נשים כאלו נפלאות", חשב לעצמו. איזו קבלת פנים. איזה כבוד. גם הילדים נתנו לו כבוד. דאגו לו לאוכל. השכיבו אותו במיטה טובה. הוא שם לב שהבית די דומה למה שהיה לו. אבל כאן זה משהו אחר. זה גן עדן.
בבוקר, העירה אותו האשה. חביבי, לך לשטוף כלים. "לשטוף כלים?", חשב לעצמו בתמיהה. "מה, גם בגן עדן שוטפים כלים?", שאל את עצמו. ומיד הסביר לעצמו: "נו, כנראה שגם בגן עדן צריך קצת לעבוד כדי להיות מאושר. דווקא זה רעיון טוב. זו גישה נכונה".
נדמה לי שהנשמל מובן מאליו, ולא דורש הסבר נרחב, אלא אם כן אמרתם יותר מדאי פעמים לחיים... אומר הזוהר הקדוש, שכל הסיפור של "בשמחה" הוא "מחשבה". צריך פשוט להחליף בראש את הכיוון של הנעליים, ולהתחיל להסתכל על העולם במשקפיים אחרות, משקפי גן עדן. פתאום אותו כפר, אותו בית, אותה אשה, אותם ילדים ואותם מטלות – מקבלים הסתכלות חדשה, הסתכלות של גן עדן. כאן טמונים זרעי השמחה. כך נוכל לשמוח בחיים, גם במקומות ובזמנים שקשה לשמוח.
אז בואו ונרים כוסית לחיים, נשנה את כיוון הנעליים, ונדאג שאם לא שמחנו עד עכשיו משנכנס אדר, לפחות מעכשיו נרבה בשמחה.