מילים לו הם זה מאמר חז"ל, שתרגומו לעברית הוא: אדם חייב להתבסם (ביין) בפורים, עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
אפשרות א'
ביאורים מרתקים ב"עד דלא ידע"
- ראה בארוכה התוועדות פורים - עד דלא ידע (הבר)
אפשרות ב'
למה שותים בפורים?
מאת הרב זושא גרינברג מתוך דרשה: חייב איניש לבסומי
- בדיחה: למען תשכרו המצוה שבאמת מייחדת ומאפיינת את פורים זוהי ההלכה "מיחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", (מגילה ז, ב) ומפרש רש"י שחייב אדם להשתכר ביין עד שלא יידע בעצם מה שנעשה איתו. לכאורה זהו דבר מוזר מאוד, כל היהדות היא נגד שכרות החל מהתורה עצמה, אנו קוראים על נח שהוא השתכר ואז קרה מה שקרה עם בנו חם, ואז נח ירד ממדרגתו והי' "לנופל".
לאח"ז אנו לומדים על לוט שהשתכר ועשה מעשים שלא ייעשו עד שאברהם אבינו הי' צריך לעבור לגור למקום אחר כי יצא על לוט שם רע והוא רצה להתרחק מלוט (רש"י שם). לאח"ז אנו קוראים בפ' שמיני על שני בני אהרן נדב ואביהו שנכנסו למקדש ונשרפו ורש"י מביא את דברי רבי ישמעאל שאומר "שתויי יין נכנסו למקדש" ולכן נענשו.
בנביאים אנו גם מוצאים סיפור שמראה לנו עד כמה חמורה שכרות.
כולם מכירים את הסיפור עם חנה אמו של שמואל, אנו קוראים בהפטרה של יום ראשון של ר"ה שחנה באה לשילה והתפללה ומסופר בהפטרה "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתי' נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכורה" עד אז לא הי' מקובל להתפלל בשקט ולכן עלי חשב שהיא שכורה והיא מדברת לעצמה אז עלי הכהן הגדול אומר לה "עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך" רואים שזאת היתה הנהגה לא מקובלת כלל.
גם בהלכה אנו מוצאים שאסור להשתכר, ההלכה אומרת "שתה רביעית יין בבת אחת אל יתפלל עד שיסיר יינו מעליו, אע"פ שיעבור זמן תפלה, ואם שתה יותר... ואינו יכול לדבר לפני המלך נקרא שכור, ואם עבר והתפלל תפלתו תועבה וכאילו עובד עבודה זרה" (שוע"ר הלכות תפלה צ"ט, א). עד כ"כ חמור להתפלל אם אדם הוא שכור אבל לא רק בשעת התפילה זה פסול אלא בכלל, ההלכה אומרת בקשר ליו"ט שאז יש מצוה לשתות יין ובכ"ז "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשוך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר כל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק וקלות ראש אינה שמחה אלא ההוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה" (שוע"ר הלכות יו"ט תקכ"ט י"ב).
ז.א. שאפי' בחג שיש מצוה לשמוח ולכן ההלכה אומרת שאדם צריך לשתות רביעית יין בכל יום מימי החג בכ"ז מזהירים מאוד מהשכרות, וכשמגיעים לפורים לפתע נופלים כל ההגבלות ואומרים ש"חייב אדם לבסומי בפוריא", "מה נשתנה"?
המגילה מתחילה בסיפור של אחשורוש שעשה משתה ואז "כטוב לב המלך ביין" הוא אמר להביא את ושתי והיא לא רצתה לבוא ולכן הוא הרג אותה ובעצם המשתה הזה סלל את הדרך לאסתר להפוך למלכה, ואכן לאחרי תקופה אסתר נבחרה למלכה ואז "ויעש המלך משתה גדול... משתה אסתר", הרי שאסתר עלתה לגדולה גם במשתה היין.
ואז הסיפור עם המן מתפתח והוא מגיע עם הרעיון של "להשמיד להרוג ולאבד" והמגילה מספרת שהמלך הסכים ונתן את הגזירה "והמלך והמן ישבו לשתות", הרי שכל הגזירה נולדה מתוך משתה ולאח"ז בהמשך הסיפור כשמרדכי ביקש מאסתר שתלך למלך והיא בסוף הלכה והמלך אהב אותה ואומר לה "מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך עד חצי המלכות" אז במקום לנצל את ההזדמנות ולבקש על עמה, היא מבקשת "יבוא המלך והמן אל המשתה",
ועד כ"כ זה מוזר שהגמ' שואלת מדוע אסתר הזמינה את המן למשתה ועונה כו"כ תירוצים, לא משנה מה ההסבר לפועל היא הזמינה אותו למשתה היין וגם אז במשתה היא לא בקשה דבר ורק בקשה שיבואו שוב למשתה למחרת ורק אז במשתה היין שם היא ספרה לאחשורוש מאיזה עם היא ובקשה על נפשה ועל עמה ואז התחולל השינוי העצום שהמלך צוה לתלות את המן ונסללה הדרך לישועה.
אומר האבודרהם: "שהיות שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו ע"י משתה... לפיכך חייבו חכמים להשתכר בפורים מפני שבא הנס ע"י משתה היין ועל ידו נזכר הנס הגדול של פורים".
ומוסיף בזה רבינו יוסף מסרגוסה תלמיד הר"ן "ומפני שבא הנס ע"י משתה צוו חכמים להרבות במשתה יותר מן הראוי, כי בכל המצות שמצוות ע"י איזה דבר כגון מצה בפסח מפני שלא הספיק בצקם להחמיץ וכיו"ב שבא צוואתם לזכור הסיבה בשביל מה שצוותה, מצינו שהחמירה התורה מאוד בדקדוק הדבר ההוא, לפי שע"י הדקדוק ההוא בא העיון והמחשבה במצוה ומעלה אותם על לבו... ולמען יראו שהנס הזה נס גדול מאוד ממות לחיים שהוא גדול מנס יצי"מ שלא הי' אלא מעבדות לחרות ורצו שנתעורר על ענין הנס הזה, וכדי שנזכור ענינו שבא ע"י משתה רצו שנרבה בשתי' יותר מדאי". (פינת ההלכה ע' רמ"ז). (ראה גם תו"מ ט"ו ע' 315).
ז.א. שבאמת תמיד אסור להשתכר אבל פורים זהו "יוצא מן הכלל" שהיות שכל הנס בא בעקבות היין לכן אנו מצווים לשנות מהרגלנו ולשתות יין עד שנגיע לשכרות ממש, כי רק כך נוכל באמת לזכור את הנס, וכמו שבפסח חוגגים את יציאת מצרים באכילת מצה כך בחג הפורים אנו שותים יין כי זה מזכיר לנו את הנס.
ולכן בכל קהילה היו נוהגים למנות "פורים רב" היות שגם הרב הי' צריך להשתכר בפורים, ואולי יקרה איזשהו Emergency שיצטרכו לפסוק הלכה ואם הרב שיכור אסור לו לפסוק הלכות, לכן היו ממנים אדם אחר שהוא יהי' "רב" לעת הצורך והוא הי' נק' "פורים רב".
נו, מה יעשו אותם אלו שלא רגילים לשתות או שאסור להם לשתות, וכי הם צריכים למסור את נפשם ע"ז, אז באמת גם הם צריכים להשתדל לשתות יותר מרגילותם, ובנוסף לזה יש את המנהג שהרבי נהג, בהתוועדויות של פורים הי' הרבי נוהג לבקש "שמישהו ימסור את נפשו ויקיים את החיוב של "עד דלא ידע" בפועל ועי"ז יוציא ידי חובה את הציבור כולו" (התוועדויות תשמ"ב ח"ב ע' 275) כמו שיש Designated Driver היו ממנים Designated Drinker "שיכור" שהוא יוציא ידי חובה את כולם במצוה זו, ולכן אנו צריכים לדאוג שבסעודת פורים לפחות עם אנחנו לא יכולים לקיים את החיוב של שיכרות עלינו לדאוג שיהי' אחד שיוציא אותנו ידי חובה ואולי נשכור מישהו בכסף שיהי' זה שיעשה את המצוה הזאת עבורינו, אבל כמו בכל דבר "מצוה בו יותר מבשלוחו".
אפשרות ג'
הרב חיים הבר מתוך מאחורי שירי פורים
השאלה: למה עד דלא ידע?
השאלה נשאלת כל שנה מחדש: איך מאפשרים לאדם להשתכר כל כך, ועוד להגיע למצב שכבר אינו יודע את הדבר האלמנטרי ביותר בפורים – ארור המן וברוך מרדכי?
השאלה כל כך קשה, עד שפוסקים גדולים כמו הרמב"ם והרמ"א כתבו שהכוונה שצריך לשתות עד שנרדמים, ומתוך שינה כבר לא מבחינים בין ארור המן לברוך מרדכי.
סיפור: לאיזה כיוון נפלתם?
אבל לפני שכולנו נרדם, הנה הסבר חסידי נפלא (לקוטי שיחות ג, פורים). נתחיל עם סיפור טוב:
תקשיבו סיפור טוב: מספרים על הצאר הרוסי, שהיה אמור לבקר במחנה צבאי כלשהו. צחצחו את המקום, קישטו אותו, עשו חזרות במשך חודשים למסדר הצבאי. והנה מגיע היום. הצאר נוסע במרכבתו בבוקר לכיוון המחנה, והנה הוא רואה דבר מכעיס ביותר – חיילים שיכורים שרועים על הרצפה בדרך למחנה.
מסתבר, שהיו כמה חיילים שלא הצליחו להתאפק, והיו צריכים קצת 'לשחרר' את הלחץ בלילה שלפני הביקור, וקפצו אל ה'פונדק' הסמוך לשתות וודקה ו'להתחמם'. שתו ושתו, ולפתע נזכרו שהם חייבים לחזור למחנה, כי הצאר עוד מעט מגיע. חזרו ברגל למחנה, אבל היו כל כך עייפים ומותשים, שהם נפלו שדודים באמצע הדרך.
ראה הצאר והתמלא בכעס ובחרון אף. ואז אמר: לכל החיילים ששוכבים אני מוכן לסלוח, אבל החייל ההוא דינו מוות.
שאלו המפקדים: אדוננו הצאר, מה ההבדל בין החיילים? כולם הרי שיכורים וברחו מהמחנה בלי רשות, ונפלו שיכורים על הרצפה! אם להעניש, אז את כולם; ואם לא, אז אף אחד.
השיב הצאר: תסתכלו על צורת השכיבה שלהם. כולם שוכבים כשהראש לכיוון המחנה, ורק המנוול ההוא שוכב כשהראש לכיוון הפונדק. אני מבין שהם הרגישו צורך לשתות וודקה. גם אני שותה לעיתים קרובות. אבל כל החיילים ידעו גם כאשר היו שיכורים, כי הראש שלהם לכיוון המחנה. הם לא התבלבלו בדבר הזה. רק החייל הזה השתכר ושכח לגמרי מהצבא והמחנה, עד כדי כך שהראש שלו לכיוון הפונדק. לכן דינו מוות.
ונחזור לפורים: כל השנה האדם הוא בבחינת "ידע", במודעות והכרה מוגבלת. בפורים צריך להתעלות לבחינת "לא ידע", למעלה מהמגבלות של הדעת, לדבקות עמוקה ומוחלטת בה'.
כאן נשאלת השאלה: מה קורה כאשר האדם ב"לא ידע"? לאיזה כיוון הוא נופל אחרי כמה כוסיות? אנו יודעים שאדם נמדד ב"כוסו". זאת אומרת, שהמבחן שלו הוא מה קורה אחרי כמה כוסיות לחיים. מה הוא עושה באותה שעה. האם משתולל, מקלל, צועק, תוקף ועושה שטויות. או שאז הוא הולך בדרך ה', צועק שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.
אומר לנו פורים: ביום הזה צריך להגיע "עד דלא ידע", לרמה שמעל המודעות של האדם (מה שנקרא בפסיכולוגיה "תת-מודע"). וגם אז צריך להיות לו ברור ההבדל בין "ארור המן לברוך מרדכי". לא מספיק שהוא זוכר להבחין בין הטוב והרע בזמן ה"ידע", במודע. יתכן שהוא אדם דתי ואדוק, שביום-יום מקפיד על קלה כבחמורה, ומשתדל תמיד הן בתחום של עשה טוב – ברוך מרדכי; והן בתחום של סור מרע – ארור המן. השאלה היא, מה קורה ב"לא ידע"? האם גם אז ברור לו ההבדל, או שהוא מתחיל להתבלבל.
דוגמה – האם הכיפה נופלת: לשם המחשה (וצריך להיזהר בקהל שמספרים, כי לא כל אחד 'כלי' לדבר, אלא אם כן אחרי הרבה משקה...), בתומכי תמימים בליובאוויטש המשגיח היה מסתובב בפנימיה לבדוק האם הכיפה נופלת באמצע השינה. זה לא חידוש שיש כיפה כשהאדם ער, השאלה מה קורה כשהוא ישן, האם גם אז יש לו קבלת עול מלכות שמים.בואו ונרים כוסית לחיים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ונזכור כי גם כאשר אנחנו לא במצב של מודעות ושליטה עצמית מלאה – גם אז תמיד נזכור להבחין ולהבדיל בין הטוב והרע, ארור המן וברוך מרדכי.
לחיים לחיים!
קשרים
- יין כמו מים (בדיחה)
- ראה ערך לחיים, יי"ש, שיכורים.
- סיפור: איזה 'קוואס'? כעת זה יוסלה אחר לגמרי! (גם אנו ננסה לנצל את עת הרצון ולהתעלות...)