לכל סדרת שירי פורים ראה כאן.
- תורת הבעש"ט על הקורא את המגילה למפרע: ווען איינער לייענט די מגילה און ער מיינט אז דער סיפור וואס ווערט דארט דערציילט האט פאסירט (נאר) אמאל, למפרע, און ניט איצטער איז דער נס, איז "לא יצא". דער תכלית פון קריאת המגילה איז אפצולערנען זיך פון איר ווי א איד דארף זיך פירן איצטער.
- הניגון במקורו הוא ניגון שמח ללא מילים. ר' שמואל קראוס מספר שבשנים הראשונות לנשיאות בפורים אחד הבחורים שתה הרבה וירד למטה (לשאלאש) והתחיל לשיר את הניגון תוך כדי שהוא מצמיד לו את המילים ויהי בימי כו´ וכך התקבל הניגון שאנו שרים היום...
- הניגון בעל 3 בבות, והוא כולל פלפול שכלי, הראשון הוא הצעת דברים, השני קושי הקושיא והשלישי הוא ניחותא דהתירוץ (הרב יצחק רבינוביץ ששמע מדודו ר' משה ליפא רבינוביץ ז"ל בשם ר' שאול דוב זיסלין ז"ל. הכוונה למנגינה, ללא קשר למילים שנוספו אח"כ).
רעיון א'
אנו לא שרים על העבר
הרב מיכאל פרידמן / ביאור זה יכול לתת למקורבים פתח ולהתחבר עם הסיפור של אדמו"ר האמצעי ש"שמע סיפור נאה".
המגילה "שלנו" שאיתה אנו חיים, היא משהו אחר לגמרי ממה שכל עם ישראל חוגג, לא על אירוע שקרה לפני כך וכך שנים ("למפרע"), עם דמויות כאלו ואחרות, אלא אחשורוש זה הקב"ה, הודו וכוש זה דרגות בספירות וכו' - עליהם אנו שרים, ומהם אנו מתלהבים, וכאן אפשר להכניס ריבוי שיחות וענינים המקשרים אירועים ודמויות מהמגילה - לתוכנם הפנימי והעכשוי.
רעיון ב'
החיים של אדם מהווים "מגילה שלימה"
קטעים מלוקטים משערי המועדים סי' סד (תו"מ תשד"ם ב 1237) ושם סי' ד' (אגרות מלך א עמ' צח, תו"מ תשמ"ג ג' עמ' 180), מומלץ לעיין שם בפנים.
כאשר אירעו המאורעות שעל ידם באה הגאולה דפורים לא הבחינו כלל שיש כאן ענין של נס אפילו נס המלובש בדרכי הטבע:
הקשר והשייכות רהשתלשלות המאורעות שהביאו לגאולה דפורים שמאורע פלוני בא כהקדמה למאורע שלאחריו וכן הלאה עד לגאולה דפורים ניכר רק בקריאת המגילה שבה נקבעו רק המאורעות השייכים לגאולה דפורים, אבל בשעתם כשאירעו מאורעות אלו בשושן הכירה לא הי' ניכר ובמילא לא שמו לב שיש איזה קשר ושייכות בין מאורע פלוני למאורע פלוני מכיון שאירעו בריחוק זמן זה מזה, וביניהם אירעו ריבוי ענינים נוספים.
ולדוגמא: תחלת מלכותו של אחשורוש על מאה ועשרים ושבע מדינה עריכת המשתה לכל העם הנמצאים בשושן, קלקולה של ושתי והריגתה בחירתה של אסתר נתינת טבעת המלך להמן גזירת המן וביטולה ע"י אסתר וכו' (שמסופר אודותם במגילה כהמשך אחד) אירעו בהפרש זמן ארוך זה מזה [שהרי המשתה נערך כשנת שלש למלכו ולאחרי שמונים ומאת יום נערך משתה לכל העם הנמצאים בשושן כו' וכמו כן הי' משך זמן מהריגת ושתי עד לבחירתה של אסתר לאחרי הקבץ נערות רבות גו' כולל "שנים עשר חודש" ד"ימי מרוקיהן" ועד"ז בנוגע למאורעות שלאח"ז] אשר במשך זמן זה אירעו עוד ריבוי מאורעות, כך שלא עלה על דעתו של מישהו לקשר מאורעות הנ"ל זה לזה:
ורק לאחרי שהדברים נכתבו במגילה אזי נתגלה ("מגילה" מלשון גילוי) הקשר והשייכות דמאורעות אלה מ"ויהי בימי אחשורוש גו'" עד "דובר שלום לכל זרעו" המשך אחד דהשתלשלות המאורעות כו' ע"י הקב"ה "אחשורוש שאחרית וראשית שלו" (כללות ענין הזמן מתחילתו עד סופו), באופן שעי"ז יבוא הנס דפורים.
•
וכל זה בא ללמדנו הוראה נפלאה הקשורה עם כללות חיי האדם עלי אדמות:
כאשר אדם מתחיל לחשוב אודות מציאותו, הנה לכל לראש מונח אצלו בפשטות שמכיון שאין דבר עושה את עצמו הרי בודאי יש מי שברא אותו הקב"ה שהוא בורא העולם ובורא האדם ומכיון ש כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה הרי בודאי נברא לשם מטרה ותכלית, אמנם כאשר מתחיל להתבונן אודות מהלך פרקי ימי חייו מגיע למסקנא שרוב הזמן הולך על ענינים שאיש חשובים ויקרים כל כך, עד שהי' כדאי שהקב"ה בכבודו וכעצמו יברא אותו כדי שיעסוק בענינים אלו.
- שנות חייו הראשונות שנות הילדות עוברות עליו תוך כדי התעסקות בעניני ילדות ענינים שאין בהם שכל וחכמה ואינו רואה בזה תכלית ומטרה מיוחדת שעבורה בראו הקב"ה.
- ואפילו בשנים שלאח"ז בהיותו אדם מבוגר הנה בעשותו חשבון פשוט מחייו היום יומיים רואה הוא שבמשך ריבת שעות עסוק הוא כעניני אכילה ושתי' טיול שינה וכיו"כ ענינים כאלו שאין בהם תכלית ומטרה מצד עצמם. וא"כ לאחרי חשבון פשוט והתבוננות קלה יבוא לידי מסקנא שגם כאשר אורח חייו תקין ונורמלי כלומר ע"פ צדק ויושר (לא חטא ולא יחטא), שרק חיים כאלו הם חיים נורמליים מ"מ חלק חשוב מפרקי ימי חייו הוא ענין טפל או אפילו טפל דטפל בלבד, שהרי אינו רואה כזה כל תכלית ומטרה מיוחדת הקשורה עם מעלתו של האדם ותכלית בריאתו.
ומסיפור המגילה למדים הוראה בנוגע לכל פרטי המאורעות שבמשך חיי האדם עלי אדמות, שלמרות שמצד ריבוי המאורעות שישנם מידי יום ביומו כל יומא ויומא עביד עבידתי' אינו מבחין ורואה את הקשר שביניהם, הוא לא רואה את הקשר שבין אופן ההנהגה שהתנהגו עמו אביו ואמו מהרגע שנולד לבין מעמדו ומצבו כיום לאחרי שנעשה אדם השלם סוחר מלומד או גדול בתורה - ואין כל פלא בכך שאדם המוגבל בשכלו והבנתו אינו מבחין ורואה את הקשר שבין דברים שביניהם אירעו מיליוני מאורעות שונים- מ"מ עליו לדעת שלאמיתו של דבר כל פרטי המאורעות שכמשך ימי חייו הם נסדר מסודר קיים קשר וישנה השפעה בין מאורע א' למשנהו ועד שכולם יחדיו מהווים מגילה שלימה (גם כאשר אין מגילה בכתב...) מסכת חיים של אדם אחד לשם תכלית ומטרה אחת...
וכן הוא גם בנוגע לפרטי המאורעות בחייו הפרטיים של כל יהודי שכל דבר הוא בסדר מסודר: מאורע פרטי דיום זה יכול להיות קשור עם מאורע שאירע שלש שנים לפנ"ז או עם מאורע שיהי' שלש שנים לאח"ז וכיו"ב אבל בודאי שכל פרט ופרט הוא בהשגחה פרטית ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט הידועה...
[וכן הוא גם בנוגע לכל המאורעות שכעולם שבודאי יש קשר בין כל המאורעות וכולם בסדר מסודר מופתי, שהשכל הפשוט מכריח לומר שכל פרטי הכריאה הם בתכלית הסדר עד להפליא. ומה שכו"כ דברים אין אנו רואים זאת בגלוי הרי זה מפני חסרון ההשגה מפני העדר השימת לב וכאמור - אם ריק הוא מכם.]
וזוהי כללות ההוראה בנוגע לכללות חייו של יהודי שעליו לדעת שכל פרטי המאורעות שבמשך כל ימי חייו הם בהשגחה פרטית, ובודאי לא ברא הקב"ה בעולמו אפילו דבר אחד לבטלה, ובלשון המשנה כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, ולכן כל מעשה שלו כל דיבור ואפילו כל מחשבה צריכים להיות חדורים בתוכן המתאים לתכלית ומטרת בריאתם לכבודו של הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים.
(ועיי"ש ההוראה בענין חינוך ילדים מהרגע הראשון - כי לכל דבר יש השפעה.)
רעיון ג'
הכל מאת ה'
ע"פ שיחת פורים תשכ"ט
איתא בגמ' (מגילה ו, סע"ב) "כל מקום שנאמר . . ויהי בימי, אינו אלא לשון צער . . ויהי בימי אחשורוש וכו'".
בימים ההם היו ישראל במעמד ומצב הכי טוב שיכול להיות בגלות, שהרי "מרדכי יושב בשער המלך", והי' אחד השרים הראשונים במלכות, וכאשר אחשורוש עשה משתה גדול לכל המדינות, הי' מרדכי אחד משני האנשים שהיו ממונים על המשתה, כדאיתא בגמ' (שם יב, א) בפירוש הכתוב "כרצון איש ואיש". וברור שאין מצב טוב יותר לישראל מזה שמרדכי היהודי ראש הסנהדרין, הוא אחד מאנשים הכי קרובים למלכות.
ולמרות כל זה, נאמר מיד בשתי תיבות הראשונות של המגילה "ויהי בימי" – "לשון צער"!
אלא, שהצער הוא מזה שנמצאים "בימי אחשורוש" ולא בימי מלכות דוד!...
ומזה יש ללמוד לימינו אלה, דלמרות המצב הטוב שיכול להיות לישראל בגשמיות, כאשר לא חסר שום דבר הן בגשמיות והן ברוחניות, ועלול האדם לחשוב שטוב לו במצב זה, ולזה באה תחילת המגילה להורות לנו, שכל זמן שנמצאים אנו "בימי אחשורוש" – היינו בזמן הגלות, אין לך צרה גדולה מזו, והרי זה "לשון צער", ויש להשתדל בכל עוז למהר ולזרז "מלכות בית דוד משיחך", במהרה בימינו.
הרב יצחק רבינוביץ, בדרך אפשר
עפ"ז, השאילה מדוע שמחים ושרים ב'ויהי' מתעצמת'?
ואולי י"ל שכל מקום שנאמר אחשוורוש, הוא מי שאחרית וראשית שלו והשמחה היא שאנחנו נמצאים בידיו בכל עת גם בשעת צער וממנו לא תצא הרעות וזה תוכן כל המגילה.
וראה באתי לגני תשי"ז (לינק):
וכפירוש הבעש"ט עה"פ ויאמר אלקים יהי אור (דלכאורה אינו מובן מהי השייכות דשם אלקים לאור, שענינו אור וגילוי, המשכה והשפעה), "ויאמר הש"י מכח מדת אלקים שהוא מדת גבורה המצמצם האור, מחמת זה יהי אור המתקיים שיוכל העולם לסובלו".
והרב המגיד מוסיף ביאור בסיום הפסוק ויהי אור, ד"אמרו רז"ל כל מקום שנאמר ויהי הוא לשון צער, וז"ש ויהי אור, ר"ל מכח הצמצום שהוא נראה כמו צער לעולם כו', אדרבה ממנו נעשה האור האמיתי וקיום העולם", וכ"אומרו ויהי ערב ויהי בוקר כו', כי מן הערב שהוא הצמצום נעשה ונתהוה הבוקר" [...]
ובמק"א מוסיף לבאר שזהו "כמשל אב (ש)מצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן, וגם כל מדות מעשה נערות נולדים בהאב, שאוהב את מעשה נערות כדי שיהי' להבן תענוג כו'", ודוגמתו בנמשל, שהצמצום שהקב"ה מצמצם את עצמו הוא בשביל ישראל, כמארז"ל בראשית (ברא אלקים, שהו"ע הצמצום) בשביל ישראל שנקראו ראשית, שישראל הם בניו של הקב"ה, כמ"ש בנים אתם להוי' אלקיכם, ובשבילם מצמצם הקב"ה את עצמו.ולכן אנו שמחים גם בימי אחשורוש, כי גם מה ש"נראה כמו צער לעולם", אחשורוש, המן וכו' הוא מאת ה', בשביל ישראל.
- ראה ערך הכל מאת ה', וערך לקבולי בשמחה
- בכייה מסטרא דא וכו'. וע"ז אפשר לספר את הסיפור סיפור: פריילעכער! עם הביאור של הר"מ פוטרפס (שם). ראה גם אמרה: הילד שהיה לו טעם בבירה
- ע"פ דברי הרב רבינוביץ (בתחילת הדף) אולי יש להמתיק עכ"פ כפורים תורה, דזהו פירושם של שלושת חלקי הניגון: הצעת דברים - ויהי בימי אחשורוש. הקושיא: אם זה ויהי לשון צער, למה אתה שמח? והתשובה: שהכל מאת ה', בשביל ישראל וכו'. וכן תהיה לנו, שנזכה ל"ויהי אור" בגלוי בטוב הנראה והנגלה.
- את הגישה של בטחון בה' עוד לפני הישועה אפשר ללמוד ממרדכי עצמו:
- במשך תשע שנים היתה אסתר בשבי אצל אחשורוש עד שאירע נס פורים, מן שנת ג' למלכותו ועד שנת י"ב. והפסוק מעיד: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה ייעשה בה". מביא שם רש"י ממה שאמרו חז"ל במדרש (אסתר רבה, ב) "אמר [מרדכי], אפשר צדקת זו תינשא לערל זה? אלא לדבר גדול הוא, שעל ידה ינצלו ישראל". והדבר מפליא ביותר. מרדכי היה סמוך ובטוח "לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים". לא ייתכן גורל כה מר עבור צדקת זו. אלא אין ספק שמהרע הזה תצמח ברכה וישועה לעמנו. מרדכי לא היה מסוגל להעלות על דעתו מה הם פרטי הישועה, שהרי המן עוד לא חלם על מזימתו הנוראה, אבל המסקנא של מרדכי היתה ודאית. הוא הבין לכל עומקו דברי רבי עקיבא שחייב אדם להאמין "כל דעבד הקב"ה לטב עביד", כל מה שה' עושה הוא לטובה. אגב, מאמר זה נפסק להלכה בשו"ע או"ח סימן רל, ס"ה: לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד.
- כמה זמן המשיך מרדכי באמונה תמה זו? לפי החשבון הנ"ל שזה נמשך תשע שנים, כפול שנה ממוצעת של 365 יום, הוא 3285 יום! יום יום היה מרדכי עורך "טיול יומי". וזה כולל גם שבתות, כיון שהיה בן העיר שושן והארמון לא היה מחוץ לתחום. הלשון "מתהלך" בבנין ההתפעל מורה על פעולה חיצונית, ללא מטרה מסוימת. כמו לשון "יש מתעשר ואין כל" (משלי יג, ז) או "מתהלל במתת שקר" (משלי כה, יד), שאין בהם ממש. מרדכי הגיע עד גדר החיצוני של חצר ההרמון, ומסר לו אחד מהחצרנים המשרתים שם מה שלום האשה האומללה הזו "ומה ייעשה בה". מניין לקח לו אמונה חזקה כזאת? כיצד לא התייאש אחרי שבועיים או חודש או חצי שנה של ציפייה ממושכת? כיצד התמיד בתוקף אמונתו אפילו תשע שנים? וע"פ הנ"ל יומתק. (ע"פ מאמרו של הרב משה צוריאל באתר 'ישיבה')
- ראה ערך ביטחון בה'.
שמחה למרות הצער
מ.א.
אבל סוף סוף ויהי הוא לשון צער:
גם לפי הפירוש ש"ויהי בימי אחשורוש" קאי על הקב"ה "שאחרית וראשית שלו", עדיין נאמר "ויהי לשון צער". והטעם לזה: בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' גילוי אלוקות בעולם, ולא הי' צריך לחפש סימנים ומשלים ממלכות בשר ודם ועד לבני נח כדי לרמז על מלכותו של הקב"ה. רק בזמן הגלות כאשר "אותותינו לא ראינו" יש צורך לחפש דוגמאות מאחשורוש כדי ללמוד על מלכותו של הקב"ה שאחרית וראשית שלו. וזה עצמו, שצריך להמשיל את מלכותו של הקב"ה למלכותו של אחשורוש כדי להבין אפס קצהו של גדלותו של הקב"ה, הרי זה ענין של צער והוכחה על תוקף הירידה בגלות. (ע"פ השיחה הנ"ל - פורים תשכ"ט, 'תורת מנחם' חנ"ה עמ' 319 ואילך)אז למה לשמוח? כי השמחה תוציא אותנו מהגלות.
מספרים על אחד מצדיקי פולין כשעוד היה בקטנותו - והרי בוצין בוצין מקטפי' ידיע - שבעת שמנעו ממנו מלאכול תפוח, היה מברך בורא פרי העץ ובכך הכריח שיתנו לו את התפוח. ובנוגע לענינינו: בזה גופא שישראל יהיו שמחים בשמחת הגאולה מצד הכטחון שהקב"ה יביא את משיח במהרה - זה גופא יזרז (אחישנה) כביכול עוד יותר את הקב"ה אבינו שבשמים שימלא משאלות לבבם של בניו. (שערי גאולה ח"א עמ' קסז)
- אנקדוטה: הכנסת 'משקה' עבור שמחת הגאולה (וכן אנו שמחים עכשיו בשמחת הגאולה, מתוך בטחון שהנה הנה משיח בא)
- אמרה: הלוואה קטנה מאוצר השמחה של משיח
רעיון ד'
למה ניגון שמח?
הרב מנחם לביא בשם הרב חיים ריבקין
מדוע בחב"ד שרים את המילים ויהי בימי אחשורוש? מה השמחה במילים האלו ומה תוכנם?
תינח השירים מסוף המגילה "ומרדכי יצא", "ליהודים היתה אורה...", "שושנת יעקב", שהם פסוקים מהסוף השמח. אבל ויהי בימי?
אלא משל למה הדבר דומה, אם יבוא משהו ויספר שהשבוע נסע ברכב ובדרך נשרף המנוע אף אחד לא יבין מה מיוחד בסיפור שלו, אבל אם הוא יספר שנסע ברכב ונשרף המנוע והתברר לו שהיה פיגוע במקום שהוא היה אמור להגיע, אז כולם יתלהבו מהסיפור המיוחד. עד''ז בדרך כלל אנו שמחים רק אחרי שרואים את הטוב. אבל בחסידות מבואר איך להיות בשמחה תמיד - לחוש את הטוב עוד בהתחלה, לפני שרואים כן בגלוי.
- ואולי אפשר לקשר את זה עם "עד דלא ידע", שגם ארור המן וגם ברוך מרדכי הם בשווה (לחפש מקור).
- ראה ערכים: הכל מאת ה', לקבולי בשמחה, ביטחון בה'
- וע"ד הצחות: המנגינה היא על "המולך". ואולי בא לבשר על התפרסותם של השלוחים מהודו ועד כוש מפינה לפינה, מקצה לקצה ממזרח למערב - כל הגלובוס כולו תחת מלכות אחת, יכירו ויידעו! לחיים לחיים. -- מחפשים שליח לכוש. מי שטרם מצא... (הרב דוד גינזבורג)
- אפשר לקשר הנ"ל לניגון "אכן אתה" (מ.א.)
- שבתחילתו הניגון הוא נוגה, מחפש, מבקש את ה"א-ל המסתתר", ובהמשך הוא מושר בקצב מהיר ועליז, של שמחה אמיתית: הנה! מצאנו, "אכן אתה א-ל מסתתר!" (הרב שמואל רסקין)
קישורים
- הוראות ידועות: מההשתדלות של מרדכי למדים שברכת ה' היא תעשיר, והלבוש צ"ל טפל. ראה שערי המועדים סי' ג'. (לקו"ש חל"א עמ' 170).
- ראה שערי המועדים סי' ה' - מאי פורים - משמעות החג לדורינו. (לקו"ש חכ"ו עמ' 437)