רועה נאמן
פעם נועדו יחד מספר חסידים בליובאוויטש, וחזרו דברי חסידות. לפתע נכנס השמש של הרבי ה"צמח צדק", וקרא לאחד מבני החבורה להיכנס לחדרו הקדוש של הרבי. החסיד עזב בזריזות את החבורה ונכנס אל הקודש.
החסידים המסוקרנים ציפו בבית המדרש לשובו של רעם, אולם הוא בושש לבוא. כאשר חלפו שעות מספר וחברם טרם שב, הלכו החסידים לברר את פשר הדבר. נודע להם כי מיד עם צאתו מחדר הרבי, הזדרז החסיד ונסע אל מחוץ לעיר.
חלפו ימים מספר, והחסיד שב לליובאוויטש. היה ניכר שהוא נתון בסערת רגשות. תחילה סירב לגלות פרטים על השליחות, אולם החברים הפצירו בו עד שהוא ניאות לספר להם את שהיה.
כשנכנס לחדרו של הרבי, ציוה עליו הרבי ללכת לכפר מסוים, ולגשת אל אדון הכפר, אדם ששמו יצא לפניו כרשע מרושע, עריץ ושונא ישראל מופלג. כשיפגוש את האדון, עליו לומר לו בזו הלשון: "הרבי אמר שכבר הגיע הזמן לחזור בתשובה!". מיד אחר כך עליו לצאת מבית האדון ולשוב על עקבותיו.
כששמע החסיד את השליחות שהוטלה עליו, נבהל והזדעזע מאד. הלא מדובר בסכנת נפשות ממש! "כיצד אצליח להיכנס אל האדון?", העיז לשאול את הרבי. "הלא בפתח הארמון ניצבים בקביעות שומרים חמושים וכלבים רעים. אף יהודי לא נכנס לשם מעולם. השומרים בוודאי יהרגו אותי כבר בפתח הכניסה. ואפילו אם אצליח להיכנס ולהגיע אל אותו רשע, ואפילו אם ירשה לי להודיע לו את דברי הרבי, עלול הוא להרגני נפש! רבי, הכיצד?!".
"אמסור לך שם קדוש", השיב הרבי. "בשם זה תכוון מעת כניסתך לגבול האדון עד צאתך משם. מובטח לך כי לא יארע לך שום נזק כלל".
החסיד קיבל עליו את שליחות הרבי ויצא לדרך. בהגיעו אל טירתו של האדון הרהר בשם הקדוש שמסר לו הרבי, ואיש לא עיכבו. אפילו כלב לא חרץ לשונו. הוא נכנס תחילה לטרקלין, ואחר לחדרים הפנימיים, עד שנכנס לבסוף לחדרו של האדון.
"הרבי ביקש ממני למסור לך, שכבר הגיע הזמן לחזור בתשובה", הודיע לו החסיד, כפי שנצטווה. נדמה היה כאילו האדון מקיץ משינה עמוקה בת שנים... הוא התנער, שקע במחשבות לכמה רגעים, ואז השיב בשפה רפה: "כן!".
החסיד מיהר לעזוב את הבית ולצאת מגבול ארמונו של האדון. עם צאתו נשכח ממנו השם הקדוש שמסר לו הרבי.
כעבור ימים מספר הגיעה לליובאוויטש שמועה כי האדון המרושע נעלם מארמונו, כאילו בלעתו האדמה. בכל מקום ששמעו את הבשורה, שמחו היהודים שמחה רבה – סוף סוף נפטרו הם משונא היהודים.
כעבור תקופה הגיע לליובאוויטש אורח חדש, איש מגודל שיער, לבוש בבגדים קרועים ובלואים. הוא ישב בקצה בית המדרש מבוקר ועד ערב ולא דיבר מאומה עם אף אדם. כל עיסוקו היה שקידה על התורה ועבודת ה' יתברך. האורח החדש נהג לסגף את עצמו בתעניות ובכל מיני סיגופים. בעל תשובה אמיתי.
רק יחידי סגולה בודדים עמדו על הסוד הכמוס. האורח החדש הוא לא אחר מאותו אדון מומר, רחמנא לצלן, והרבי החזירו, בדרך נס, בתשובה שלימה.
•
כשישבו החסידים ושוחחו על סיפורו של אדון הכפר הרשע, העלה מישהו מהחבורה שאלה. "נוכחנו כי הרבי מסוגל בדרך קלה להפוך רשע גמור לבעל תשובה גמור. מדוע, אם כן, מוכרחים אנחנו לעמול ולהתייגע תמיד בעבודת ה', לשוב בתשובה ולהתגבר על היצר? הבה ונפציר ברבי שייתן לנו דרך קלה, יתקן את נפשותינו בדרך של נס, ושוב נהיה תמימים ושלמים לפני הבורא יתברך!...".
השאלה הדהדה בראשיהם של החסידים הצעירים, ואף אחד לא הצליח למצוא מענה ראוי. נמנו וגמרו להציע את שאלתם בעת רצון לפני הרבי עצמו.
בהזדמנות מסוימת העיזו להציג את שאלתם לפני הרבי. שמע הרבי את הקושיה, הרהר רגעים מספר ואמר: "משל למה הדבר דומה? לרועה צאן המנהל את עדרו ומוליכו אל האגם. יש כבשים היורדים מהדרך הישרה לדרך עקלתון, וישנם כבשים העולים אל ההר או יורדים אל המדרון. אם הרועה ירוץ בעצמו להשיב את כל התועים בחזרה לדרך המלך, עד מהרה יאבד את כל כוחותיו, ולא יוכל לרעות עוד את העדר. לפיכך הוא מחזיר את התועים באמצעות קריאות וצעקות, על אלו שהתרחקו מאד נאלץ הוא להשליך אבנים וכך הלאה. אך כשכבשה אחת נופלת לבור עמוק, חייב הרועה בעצמו לאזור כוחות, לרדת לתוך הבור, להעלות את הכבשה על כתפיו, ולהשיבה אל העדר...".
מגדל עז - זכרונות שלמה, אות לז. אוצר סיפורי חב"ד, חלק יז, עמ' 13