רצח בחלום
סיפר החסיד המקובל ר' יהודה לייב הופמן, מגדולי חסידיו של הרבי המהר"ש: יום אחד, בשובי לביתי מליובאוויטש, בעוד אני עומד בתחנת הרכבת שברודניא וממתין לרכבת, מבחין אני ביהודי ההולך אנה ואנה לאורך הרציף. בכל פעם שהוא מתקרב אליי, הוא מאט את הליכתו ונועץ בי זוג עיניים. כשהתבוננתי בו מקרוב, חשתי כי הלה שרוי במתח נפשי גדול, וכפי הנראה, משהו מעיק עליו, ומחפש הוא אחר מישהו שיקשיב לו.
בעוד מחשבותיי מתרוצצות, ניגש אליי האיש ושאל: "האין אתה מחסידי הרבי מליובאוויטש?". הנהנתי לחיוב.
"דע לך כי עיני הרבי שלכם צופיות למרחקים! הסכת ושמע את סיפור תולדות חיי, ותבין למה כוונתי".
וכך, ללא הקדמות מיותרות, החל היהודי לגולל את סיפור חייו המרתק: גדלתי בבית יהודי, בית של שומרי תורה ומצוות בהידור. אבי היה מדקדק במצוות, קלה כבחמורה, אך אני נמשכתי משחר נעוריי למדעים ולהשכלה כללית. כשהתבגרתי, עזבתי את הבית מבלי להשאיר עקבות, ונסעתי לפטרבורג, העיר הגדולה. שם התחלתי ללמוד רפואה.
במשך שנים מספר שהיתי בפטרבורג, וכאשר סיימתי את חוק לימודיי, ניבאו לי מלמדיי עתיד מזהיר בעולם הרפואה. ככל שנקפו הימים, התרחקתי עוד ועוד משמירת התורה והמצוות. הייתי סבור כי לא ייתכן שרופא בעל מעמד יחזיק בדעות ובהשקפות "נושנות" ו"חשוכות", וגמרתי אומר להשליך מעליי כל סממן יהודי.
את שנות ההתמחות שלי בבית החולים הגדול שבפטרבורג עברתי בהצטיינות. בעיקר התמחיתי באבחון מחלות. ידעתי לקלוע אל השערה ולא להחטיא, ממש בצורה יוצאת מגדר הרגיל. כעין חוש שישי רגיש היה אומר לי מה מקורו של כל חולי, וכיצד יש לטפל בו.
אני וחברי לספסל הלימודים, תלמיד מצטיין אף הוא, פתחנו מרפאה פרטית. התהילה שזכיתי לה וחברותי עם אותו גוי, פתחו בפניי את דלתות החברה הנוצצת. הוזמנתי למפגשים בהיכלי מושלים ובטרקליני אדונים, והעתיד היה נראה מזהיר. כל העת ניסיתי להעלים את עובדת השתייכותי לעם היהודי. לצורך כך אף החלטתי לשנות את שמי ושם משפחתי ולהתאים אותם לרוח הסביבה.
באחד המשתאות הרבים הכרתי אישה גויה, וכעבור זמן נישאנו. נולדו לי ממנה שני בנים ושתי בנות. חשתי שאני המאושר באדם. העסק שברשותי שגשג ופרח, צברתי הון רב, וקניתי לעצמי שם כאחד הרופאים המומחים ביותר בתחומי. שרים ורוזנים השכימו לפתחי כדי שאקבל חולה לבדיקה, ותדיר הייתי מוזמן ליטול חלק בהתייעצויות ודיונים רפואיים ובניתוחים סבוכים. הודות לניסיון הרב שצברתי הייתי מוזמן אף לכנסים רפואיים שונים, כדי להרצות לפני סטודנטים ואנשי רפואה.
כשהיו מזמינים אותי לתת חוות דעת רפואית בארצות שונות ומרוחקות מחוץ למדינה, הייתי מצרף אליי למסע את בני משפחתי, ובשעות הפנאי מבלה בחברתם באתרים המהנים והנפלאים ביותר. שאבתי מלוא חופניים הנאה מכל תענוגי העולם ותפנוקיו.
כך נמשך הדבר במשך שנים מספר... עד לאותו לילה.
זה אירע לאחר שובנו ממסע ארוך ומהנה. עליתי על יצועי נינוח ודשן, ונרדמתי. והנה, בחלומי, נגלה אליי אדם זקן וצנום, פאות וזקן מעטרים את פניו החרושות קמטים, והוא פונה אליי בקול אבהי, רך ומתחנן: "בני, יקירי, היודע אתה כי יהודי הינך? התדע כי על אף אלפי העלמות שתנסה להעלים את יהדותך, תמיד תישאר יהודי? יהדותך מונצחת בקרבך, ומעצמך לא תוכל לברוח! חוסה על נפשך, בני, חזור לצור מחצבתך, ויפה שעה אחת קודם!".
התעוררתי מהחלום המוזר. זיעה קרה כיסתה את גופי, ומסביבי חושך ואפלה. דממה חרישית עוטפת את בני הבית. ניסיתי לחזור ולהירדם, אך דמותו של אבי שהופיעה בחלום לא נתנה לי מנוח. שוב לא הצלחתי להירדם באותו הלילה.
למחרת שאלו אותי הסובבים מדוע נראה אני חיוור ועייף. "כנראה מטורח הדרך", התחמקתי. חזרתי לשגרת העבודה, וניסיתי לשכוח את החלום. כעבור פחות מחודש ימים החלום חזר על עצמו. שוב היהודי הצנום, המזדהה כאבי, מתחנן לפניי שאחזור בתשובה. "בני, אנא חזור בך ממעשיך, והענק לי מנוחה בעולם האמת".
הייתי טרוד מאד. ביום המחרת לא יצאתי כלל מפתח ביתי. ניסיתי בכל מאודי להדחיק את דבר החלום, אולם החלום חזר על עצמו בשלישית וברביעית. לא הועילו ימי החופשה הרבים שלקחתי, בכל מקום שאליו אני הולך – החלום רודף אותי.
באותם ימים הוזמנתי לנשף הוללות שערך אחד הפריצים הצעירים בטירתו החדשה. כל בני החברה הגבוהה והנוצצת היו שם. בתום הנשף יצאו כל המשתתפים, ואני ביניהם, בריקוד סוער ופרוע. לפתע, בתוך המעגל הפראי, נתגלתה מול עיניי שוב דמות דיוקנו של אבי, המתחנן ומבקש בכל לשון של בקשה, "אנא, בני יקירי, אנא! אנא!...".
הפעם, לא יכולתי לשלוט בעצמי. איבדתי את עשתונותיי. הוצאתי את האקדח שהיה ברשותי ויריתי לכיוון אבי.
הכדורים התעופפו בשריקה. הרעש וההמולה של סערת הריקודים השתתקו, ועיני הכול הופנו אליי. מה קרה? מדוע יריתי כך סתם לפתע? הלא הייתי עלול להרוג מישהו!
כלימה כיסתה את פניי. במהירות לבשתי את מעילי ועזבתי את ארמון הפריץ הצעיר מבלי לשים לב למבטי ההמון. כשהגעתי הביתה, צנחתי בכורסתי ופרצתי בבכי. לא יכולתי לעצור בעד שטף הדמעות ששטף את לחיי. קול פנימי בתוכי זעק: "איך העזת לירות באביך?! כיצד העזת לרצוח נפש?! הזהו המענה לתחנוניו בלב נשבר ונדכה?!".
למחרת פשטה השמועה כי הרופא הדגול נקלע למשבר נפשי וסובל ממצוקה פנימית. כיוון שכך, הודעתי לאשתי שאני זקוק לחופשה של ימים מספר עד שיירגעו הרוחות. יצאתי את הבית ומיהרתי לבית הכנסת. שם פגשתי ביהודי נשוא פנים.
"אמור לי, מי יוכל לתת לי מענה על שאלה חמורה וסבוכה?", שאלתי אותו. "זקוק אני להיפגש עם הרב הגדול ביותר!". "הרב הגדול ביותר נמצא בעיר ווילנה. סע לשם", השיב היהודי.
קמתי מיד ונסעתי לווילנה. הגעתי לבית הרב וסיפרתי לו את דבר החלום. הוא הקשיב לדברים והשיב: "הבט, לנו אין עניין עם חלומות! אנחנו יכולים להורות לך על הכשר והאסור, על הטהור והטמא. לפתרון חלומות מוטב שתיסע לליובאוויטש...".
עם בואי לעיירה הקטנה ביקשתי מהשמש להכניס אותי לפגישה עם הרבי, בטענה כי עניין דחוף ונחוץ לי עם הרבי הגדול. לבושי והתנהגותי, שהיו כשל האצילים, פעלו על לב השמש, והוא מיהר להיכנס אל הרבי. להפתעתי, במקום לקבל אותי, פתח הרבי את חלון חדרו וקרא: "מה לאדם הרוצח את אביו בביתי?!...".
פרצתי בבכי מר. הפצרתי בשמש שוב ושוב שיבקש מהרבי לקבל אותי ל"יחידות". לבסוף הרבי נענה.
סיפרתי לרבי את כל קורותיי, לא העלמתי ממנו דבר. ביקשתי ממנו דרך תיקון ותשובה. הרבי שקע בהרהורים, ואחר כך פנה ואמר לי: "חזור לביתך, השתדל לצבור כסף וזהב ככל אשר תוכל מבלי שירגישו בדבר, ואז - עזוב את הבית באיזו אמתלא שהיא, וסע מיד לווינה. בווינה העבר את המכתב שאתן לך למען המצוין על המעטפה. הרב שיקבל את המעטפה ממך יסדר לך סדר תשובה ותיקון על מעשיך. עליך לנהוג ככל אשר יאמר. הוא גם ילמד אותך תורה, ובביתו תישאר".
הרהבתי עוז ושאלתי את הרבי: "ומתי אדע כי התקבלה תשובתי?". "כשתשמע כי ביתך עלה בלהבות, האישה הנוכרית וילדיך הגויים נשרפו חיים וכל רכושך היה למאכולת אש, או אז תדע כי מן השמים סיבב זאת מסבב כל הסיבות, לסימן שתשובתך התקבלה וחטאך כופר".
יצאתי מאת פני הקודש ודרכי אצה לי... כבר רציתי להיות בווינה, אך חזקה עלי הוראת הרבי, להעלים את הדבר ולהשתדל לקחת עימי כסף. בבואי חזרה לפטרבורג הבחנתי בפניהם של הבריות המסתכלים בי. במשך הזמן שנעדרתי מביתי התפשטה לה השמועה והלכה, והכול ריננו על כך שנתקפתי בשיגעון. הסתגרתי בחדרי רוב הזמן. רק כעבור ימים מספר, לאחר שהצלחתי להעלים בבגדיי כסף וזהב בשווי רב מאד, יצאתי מביתי לעת ערב, בתואנה כי עליי לגשת למישהו, ומיד נסעתי לבית הנתיבות ועליתי לרכבת הנוסעת לווינה.
הגעתי לרב שאת כתובתו קיבלתי מהרבי, ונשארתי בביתו שנים מספר. במשך הזמן שבתי בתשובה שלמה וחזרתי לדרך אבותיי ולקיום התורה והמצוות.
והנה, לפני שבועיים החלו לפתע לנקר במוחי מחשבות. 'האם תשובתי התקבלה לפני אדון כל? האם תוקנה נשמתי וזוככה מהחלאה שדבקה בה כל אותן השנים?', לא יכולתי לעצור בנפשי, והחלטתי לנסוע לפטרבורג.
אמש הגעתי לעיר הבירה. איש לא הכירני, משום שזקן עבות מעטר את פניי ומראי השתנה לחלוטין. התחלתי להתעניין בקשר לרופא המהולל שהתגורר בעיר, סיפרתי ששמעו הגיע אליי ואני מבקש להתקבל אצלו לפגישה.
תושבי המקום סיפרו לי בצער כי ככל הנראה רוח רעה פקדה את ביתו. לפני שנים מספר נטרפה עליו דעתו, ומאז הוא נעלם. לפני יומיים פרצה להבת אש בביתו, ואכלה את הבית מיסודותיו. אשתו, בניו ובנותיו וכל אשר לו היו למאכולת אש, ורק עפר ואפר נשאר מכל אשר לו.
לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. קמתי ושמתי פעמי לליובאוויטש, לבשר לרבי את הבשורה המרנינה ולהודות לו על כל הטובה אשר גמלני והצילני.
זה עתה הגעתי לרודניא, ואני ממתין לרכב שייקח אותי לליובאוויטש, אל הרבי. אתה הראשון ששומע את סיפור חיי המופלא, דרך החתחתים והפלאות שעברתי עד שזכיתי להגיע עד הלום. השבח והתודה לבורא עולם על שהעניק לנו צדיקי עולם המשיבים ניצוצות אל המאור, מטהרים נשמות ישראל מכל סיג וכתם ומעלים אותן לקדושה...
אוצר סיפורי חב"ד, חלק יח, עמ' 231