"רמאות" שכזו
מנהג קבוע היה בליובאוויטש בימי נשיאותו של הרבי המהר"ש. מתפללי כל בתי הכנסיות היו מתקבצים בשמחת תורה אל מקום אחד, בית מדרשו של הרבי, ועורכים שם את ההקפות.
באחת השנים נכנסו מתפללי אחד מבתי הכנסת, והגבאי בראשם, אל בית מדרשו של הרבי. באותה שעה כבר היו מצויים בבית המדרש באמצע אמירת פסוקי "אתה הראת" שלפני ההקפות, ומיד כיבדו את הגבאי באמירת פסוק.
נדחק הגבאי אל עמוד התפילה, והגישו לו סידור כדי שיאמר את הפסוק "ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל". טרם פתח הגבאי את פיו, אמר הרבי: "עליך גם לפרש את הפסוק".
הגבאי, שהיה מבוסם קמעה בעקבות ה"קידוש" החגיגי שנערך קודם בבית הכנסת שלו, הרהיב עוז ואמר לרבי: "כדי לפרש את הפסוק אבקש קצת "לחיים"". הסכים הרבי, ומזגו לו מעט "משקה" בכוס. לאחר ששתה את מה שמזגו לו, טען שאין זה די. "כדי לפרש את הפסוק זקוק אני לעוד קצת "לחיים"...". הסכים הרבי, ושוב מזגו לו "משקה" בכוסו.
באולם בית הכנסת השתררה דממה. הכול המתינו למוצא פיו של הגבאי, אך הוא לא ניסה כלל לומר פירושים לפסוק. במקום זאת אמר: "רבי, אינני יודע כיצד לפרש את הפסוק. אולי יסביר לנו הרבי את הפירוש...".
אנשים מתוך הקהל התחילו לגעור בגבאי. "מדוע רימיתנו? הבטחת שבשכר ה"משקה" תבאר ותפרש את הפסוק, ולבסוף טוען אתה שאינך יודע את הפירוש?!... נמצא שלקחת "משקה" סתם כך, בערמה!".
שמע זאת הרבי המהר"ש והרגיע את הנוכחים. הוא פירש בעצמו את הפסוק במשמעות חדשה ועמוקה. "ויהיו נא אמרינו" – מה יהיו אמרותינו ודיבורינו? "לפני אדון כל" - רק דיבורים כאלה שהם לרצון לפני ה'.
אחר כך התייחס ל"רמאות" של הגבאי, והחל מספר סיפור כשחיוך נסוך על פניו.
•
המגיד ממזריטש הקפיד מאד על סדר. בראש השנה היו בבית הכנסת שלו בעלי תפילה קבועים ובעל תוקע קבוע. פעם אחת, לפני הימים הנוראים, קרא המגיד לתלמידו, אדמו"ר הזקן, ואמר לו: "בראש השנה הקרוב לא יהיה כאן בעל התקיעות הקבוע. מבקש אני ממך שתשמש אתה כבעל התוקע".
הרהר אדמו"ר הזקן והשיב: "מסכים אני להיות בעל התקיעות, אך בתנאי שלפני כן ילמד אותי הרבי את כל הכוונות שיש לכוון בתקיעות".
הסכים המגיד לתנאי ולימד את תלמידו סודות נשגבים הקשורים לקולות השופר, ואת הכוונות על פי תורת הסוד שיש לכוון בשעת תקיעת השופר.
כשסיים המגיד ללמדו את כל הכוונות העמוקות, התנצל אדמו"ר הזקן ואמר למגיד כי יש צורך לחפש בעל תוקע אחר, משום שהוא אינו יודע כלל כיצד להוציא קולות מן השופר!
הזדעק המגיד על תלמידו האהוב. "מדוע רימיתני? הלא גיליתי לך את כל הכוונות והסודות, על מנת שאתה תתקע בשופר, אתה ולא אחר!".
"למדתי ממשה רבנו", השיב אדמו"ר הזקן. "משה רבינו לא רצה לקבל עליו את שליחותו של הקדוש ברוך הוא ללכת ולגאול את עם ישראל. למרות זאת, תחילה הוא ביקש מה' לדעת את שמו הגדול, "הנה אנוכי בא אל בני ישראל . . ואמרו לי: מה שמו? מה אומר אליהם?...". רק לאחר שהשיב לו הבורא על בקשתו, פנה ואמר לה' יתברך כי הוא איננו כשיר לשליחות, שהלא כבד פה וכבד לשון הוא, "שלח נא ביד תשלח" – שלח מישהו אחר במקומי...".
שמועות וסיפורים, חלק א, עמ' 71